כמו תמיד, המה המקום בני-אדם. כיכר מנארה היא הלב החי של רמאללה, שוקקת חיים, בני-אדם ומכוניות. כאשר התושבים הבחינו בנעשה, השליכו מטר של אבנים על המסתערבים. אלה הגיבו ביריות פרועות לכל עבר. ארבעה אזרחים עוברי-אורח נהרגו, יותר מ-30 נפצעו.
בהודעת-השקר השגרתית של צה"ל נאמר שהארבעה היו חמושים. האמנם? אחד מהם היה רוכל בשם חליל אל-ביירותי, בעל עגלה קטנה, המוכר שם בכל יום משקאות חמים. אחר היה ג'מאל ג'וויליס, תושב שועפת שליד ירושלים, שבא לרמאללה כדי לקנות בגדים וממתקים למסיבת האירוסין של אחיו, שעמדה להיערך למחרת היום. כששמע על התקרבותם של דחפורים ההורסים את המכוניות, רץ מהחנות החוצה כדי להרחיק את מכוניתו.
זה קרה לפני תשעה ימים, פעולה "שגרתית", מהסוג המתבצע בשטחים הפלשתינים הכבושים כמעט מדי יום. אבל הפעם היא עוררה תגובה בינלאומית, מפני שבאותה היום עצמו עמד אהוד אולמרט להיפגש בשארם-אל-שייח' עם נשיא מצריים, חוסני מוברק. המארח נעלב עד לעומק נשמתו. הישראלים מזלזלים בו ומגחכים אותו בעיני עמו וכל העולם הערבי. בתום הפגישה ביטא את זעמו במילים בוטות בנוכחותו של אולמרט, וזה גימגם כמה מלים רפות של התנצלות.
בישראל התחיל מיד משחק גילגול האחריות, כלומר כיסוי תחת. מי אחראי? כרגיל, הש"ג. אנשי אולמרט חשדו שעמיר פרץ, שר-הביטחון, רצה להכשיל את אולמרט. פרץ הכחיש שידע בכלל מראש על הפעולה (!) וגילגל את האחריות על הרמטכ"ל, שרצה להכשיל את אולמרט ופרץ גם יחד. הרמטכ"ל גילגל את האחריות על אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, גנרל חובש-כיפה, הידוע כקצין ברוטאלי במיוחד וימני קיצוני. בסוף הוסכם שקצין נמוך יותר אישר את הפעולה, והוא לבדו נושא באחריות.
אם להאמין לכל ההכחשות האלה - ואני בהחלט לא מאמין - הרי מתקבלת תמונה של צבא אנרכיסטי, שאין עליו שום מרות ופיקוח, ושבו כל קצין את הישר (או העקום) בעיניו יעשה.
כעבור יומיים ביקרנו - רחל אשתי ואני - באותו המקום. זה היה לפנות ערב. גשם קל ירד מעת לעת, וכיכר מנארה ("מגדלור") המתה שוב מבני-אדם. בכל ששת הרחובות, הנשפכים לתוך הכיכר, היו פקקי-תנועה.
זכרייה, הידיד הפלשתיני שליווה אותנו, היה מודאג. הוא ניסה להניא אותנו מלבוא למקום, דווקא בערב שאחרי, שמא יתנכלו לנו תושבים זועמים. שום דבר לא קרה.
כרזות עם תמונתו של ערפאת היו תלויות על העמוד המרכזי בכיכר ועל כמה קירות. במיני-מארקט היו תלויים למכירה, בין השאר, גם תצלומים של סדאם חוסיין. על אחד הקירות היה גראפיטי נזעם באנגלית: "אנחנו לא זקוקים לסיוע שלכם!" (של האמריקנים? של האירופים? של ארגוני-סעד?)
ארבעת האריות במרכז הכיכר נראו לי עצובים וחסרי-ישע. אחד מהם נושא על רגלו שעון-יד. האיש שתיכנן אותם חמד לו לצון וצייר את השעון על רגלו של אחד האריות, וכאשר נשלח הציור לסין, הקפידו הסינים חסרי-ההומור לבצע את התוכניות בדיוק כמו שהיו.
בסוף נכנסנו לבית-קפה. בעודנו מתרווחים ולוגמים את הקפה שלנו, מוקפים אנשים, כבה לפתע האור בכל השכונה והשתררה אפלה גמורה. בטרם הספקנו לדאוג, ניצתו מכל עבר מציתים וטלפונים סלולאריים. כעבור כמה דקות נדלקו האורות שוב.
בדרך חזרה למלוננו ברחוב צדדי לקחנו מונית. הנהג, שלא ידע שנוסעיו הם ישראלים, דיבר כל הדרך עם אחיו בערבית בסלולרי שלו. הוא נפרד ממנו ב"יאללה. להתראות. ביי." יאללה בערבית, ביי באנגלית, להתראות בעברית.
כשסיפרנו לחברים בתל אביב שאנחנו נוסעים לוועידה ברמאללה, הם טענו שהשתגענו. לרמאללה? ועוד עכשיו, אחרי מה שקרה שם?
התנגדתי להטלת חרם כללי על ישראל, בין היתר, מפני שזה ידחוף את הציבור ימינה
גם מארגני הוועידה - קבוצה בינלאומית של אקדמאים בשם FFIPP - היססו. אמנם, הוועידה נקבעה למועד זה כבר לפני כמה שבועות, אך שמא כדאי לדחות אותה בשבוע-שבועיים? האם אפשר להביא לרמאללה עשרות ישראלים, פחות מ-24 שעות אחרי ההרג?
בסוף התקבלה ההחלטה שזה בדיוק הזמן והמקום המתאימים, והוועידה התכנסה במועדה. הנציגים של 23 ארגונים פלשתינים, 22 ארגונים ישראלים ו-15 ארגונים בינלאומיים שוכנו במשך שלושה ימים במלון בעיר, דיברו, אכלו וקיימו דיונים על הנושא האחד המטריד את כולנו: איך לפעול ביחד כדי לשים קץ לכיבוש, ששפיכות הדמים בכיכר מנארה הייתה רק אחד מגילוייו היומיומיים.
היה חשוב לקיים את הכנס דווקא במקום הזה מסיבה נוספת: מאז הירצחו של יאסר ערפאת התרופפו מאוד הקשרים בין כוחות-השלום הישראלים והפלשתינים בדרג בכיר. בניגוד גמור לערפאת (שבאחרונה סולקו הספקות האחרונים לגבי העובדה שאכן נרצח), אין אבו-מאזן רואה בהם חשיבות. זוהי אחת הסיבות - אחת מני רבות - לפסימיות המשתקת, שאחזה בחלק ממחנה השלום.
לכן הייתה חשיבות כה רבה לעצם קיום הכינוס. ישראלים, פלשתינים ופעילים בינלאומיים ישבו ביחד, בערבוביה, נכנסו זה לדברי זה, הציעו הצעות לפעולות, הדגישו את המטרה המשותפת. הדבר בלט עוד יותר ביום השני, כאשר הוועידה התפלגה לסדנאות מצומצמות יותר, שבהן השמיעו משתתפי הכנס מתל אביב ומחברון, משכם ומניו-יורק, מברצלונה ומכפר-סבא רעיונות לפעולה משותפת.
היו גם ויכוחים סוערים, אבל לא בין ישראלים ופלשתינים, אלא בין בעלי דעות שונות שחצו את הגבולות הלאומיים. הוויכוח העיקרי: האם ציר המאמץ העיקרי הוא בארץ או בחוץ-לארץ?
נציג אחד הארגונים הישראלים טען בלהט שאין מה לעשות בארץ, ושיש לרכז את הפעולה בגיוס דעת-הקהל בחו"ל. הדגם לגישה זו הוא החרם העולמי שהוטל בשעתו על דרום-אפריקה. כנגדו טען דווקא נציג פלשתיני שהדבר היחידי החשוב הוא להשפיע על דעת-הקהל בישראל, שהיא ככלות הכול הכובש. גם אני טענתי שהמאמץ העיקרי צריך להתרכז בישראל, אף שאין לזלזל בפעולה בחו"ל. אבל התנגדתי בתוקף לכל רעיון להטיל חרם כללי על ישראל, בין היתר מפני שזה ידחוף את הציבור לזרועות הימין. (אני בעד חרם נקודתי על גופים המזוהים במישרין עם הכיבוש, כמו ההתנחלויות, ספקים של ציוד צבאי מסוים, אוניברסיטות בעלות שלוחות בשטחים הכבושים, וכו'.)
אבל ברור יותר מאי פעם שיש צורך בפעולה משותפת, שיטתית ומתוכננת נגד הכיבוש
כעבור כמה ימים נערך כינוס - כאילו מקביל - בבירת ספרד. אך היה הבדל בין שתי הוועידות - כהבדל שבין כיכר-השמש במדריד לבין כיכר-מנארה ברמאללה.
במדריד התכנסו אנשים מכובדים, חברי-כנסת מישראל (ביניהם תומכי הממשלה, האחראית לשפיכות-הדמים ברמאללה, וגם נציג של מפלגה ניאו-פאשיסטית), יחד עם מכובדים מהרשות הפלשתינית ועמיתים מארצות-ערב והעולם. ואילו ברמאללה התכנסו ותיקי פעולות השלום, אנשים שעמדו עשרות פעמים בעננים של גז מדמיע ומול כדורי-גומי. קבוצה אחת של פלשתינים וישראלים הגיעה ביחד רק בסוף היום הראשון, מפני שבאו ישר מהפגנה בבילעין, שבה השתמש הצבא באותו יום בתותח-מים, גז וכדורים.
האורחים במדריד באו במטוסים. לאורחים ברמאללה היה הרבה יותר קשה להגיע. הישראלים היו צריכים לחמוק בין המחסומים בבואם, ובעיקר בחזרם לתחום המדינה. בשביל ישראלים (מלבד המתנחלים) עצם השהייה בשטחים הכבושים היא עבירה על החוק. אך לאורחים הערביים הייתה הדרך קשה עוד פי כמה. אורח משכם סיפר שיצא מביתו ב-2 בלילה כדי להגיע לרמאללה ב-11. האורח מטובאס, ליד שכם, בילה בדרך ובמחסומים שמונה שעות - יותר מכפי שדרוש כדי להגיע מתל אביב למדריד.
הוועידה במדריד סוקרה בהרחבה בכל כלי-התקשורת, יום אחרי יום. הוועידה ברמאללה לא הוזכרה אף במילה אחת בשום עיתון ובשום מהדורת-חדשות טלוויזיה ורדיו, מלבד שורה אחת במדור-הרכילות של מעריב, שסיפרה כי "אורי אבנרי עבר זמנית לגור ברמאללה".
הוועידה במדריד הייתה חשובה בעיקר כהוכחה שפוליטיקאים ישראלים ופלשתינים יכולים לשבת ביחד, אחרי כל מה שקרה. מה חשיבותה של הוועידה ברמאללה?
כבר השתתפתי בעבר בניסיונות דומים, שלא נשאו פרי. גם הפעם, המכשולים אדירים. אבל יותר מאשר אי-פעם ברור שיש צורך בפעולה נגד הכיבוש, ושהפעולה צריכה להיות משותפת, שיטתית ומתוכננת.
בעוד חמישה חודשים ימלאו לכיבוש 40 שנה - אולי משטר-הכיבוש הממושך ביותר בהיסטוריה. הייתה בוועידה הסכמה כללית שיש לרכז את כל הכוחות כדי לציין תאריך מביש זה במערכה ציבורית גדולה לציון עוולותיו, ולנזק שהוא גורם לא רק לפלשתינים אלא גם לישראלים. על המערכה להחזיר את הקו הירוק לתודעה, לפעול נגד המחסומים ונגד חומת הסיפוח ולקרוא לשחרור השבויים משני הצדדים. לצורך זה הוקמה "קואליציה ישראלית-פלשתינית-בינלאומית לסיום הכיבוש".
ההמשך תלוי בכוח-הרצון, באומץ-הלב ובדבקות-במשימה של כל כוחות-השלום - וביכולתם לשתף פעולה מעבר למחסומים, לגדרות ולחומות, שאחת ממטרותיהם היא למנוע שיתוף-פעולה כזה.
הזמן דוחק. אולי לשם כך יש לאריה בכיכר מנארה שעון-יד.
