צריך לבוא אדם בעל שיעור קומה אינטלקטואלי ומדיני כמו ג'יימס וולסי, לשעבר מנהל ה-CIA, הלא היא סוכנות הביון האמריקנית, ולומר דברים מפוקחים על המזרח-התיכון, על עתיד ישראל, כדי שאולי ייפקחו עינינו, ואולי נחלץ עצמנו מידי איוולתנו שלנו. את דבריו הוא השמיע בטלוויזיה ערב פתיחתו כינוס הרצליה הדברני והמדובר, אך קראנו אותם כבר לפני כחצי שנה, כלומר עוד לפני מלחמת לבנון השניה.
וכה כתב וולסי, וכך הוא חוזר ואומר כמו נביא זעם: "ויתורים ישראלים מחזקים את תקוותיהם של הפלשתינים, אך לא למציאת פתרון סביר של שתי מדינות, אלא תקוות שהם אומנם יצליחו להשמיד את ישראל. הציר אירן-סוריה-חיזבאללה-חמאס מתבטא בצורה מפורשת וחושף כוונות של השמדת עם. כאשר הם מדברים על סיום הכיבוש הישראלי - כוונתם היא לתל אביב".
מאז אוסלו ועד הנסיגה החד-צדדית ברצועת עזה ובצפון השומרון, מאז נעלם מחיינו שרון ועלה אולמרט לשלטון, משתעשעים אצלנו בכל מיני תוכניות-שלום למיניהן, שהמכנה המשותף לכולן הוא נסיגה ונסיגה, ויתור ועוד ויתור. ככל שהשלטון בישראל נבוב ורקוב יותר, כך גוברת חולשתו בזירה הבינלאומית וכך נעקם חוט השידרה של יכולת העמידה מול אויבינו.
שנת הארבעים למלחמת ששת הימים היא השנה הזאת - שנת 2007. ארבעים שנה חלפו מאז קמו עלינו אויבינו בשלוש חזיתות, ב"גבולות אושוויץ" (כביטויו של אבא אבן ע"ה) שבהם התקיימה המדינה במשך 19 שנה. הם קיוו שהנה במאמץ קל ישימו קץ ליישות היהודית - ונהדפו אחור. אחרי הנצחון הגדול ההוא של צבא ישראל, אחרי שיחרור חבלי מולדת שלא נכבשו בתש"ח, אחרי שנחלצנו מחיים בגבולות-חנק בלתי נסבלים - מה שיערנו אז בנפשנו כי יהיו פני המדינה כעבור ארבעה עשורים?
האם העלינו על דעתנו, שבשנת הארבעים לנצחון הצודק והגדול ההוא, אנו במו ידינו נמסור את פירות הנצחון, את נכסי הביטחון שלנו, בחזרה לידיים ערביות וזאת בתמורה לנייר חתום? האם חשבנו כי בשנת 2007 תפגין ישראל חולשת-דעת שכזאת, חוסר הבנה שכזה, שיולידו אין-ספור "תוכניות" בוסר, שכולן נועדו לרצות לשעה קלה את האויב, אך להעמיד את עצם קיומנו בסכנה של ממש?
האם נסיוננו המר עם הערבים, שנרכש בדם וביזע של טובי בנינו, הן במלחמת ששת הימים עצמה והן במלחמות שבאו לאחריה, במגעים המדיניים ובמשאים-ומתנים השונים, לא הכניס לנו טוב-טוב לראש מה שאומר בבירור וולסי האמריקני? לאמור, לא לשלום בר-קיימא חותרים הערבים כי אם לפתרון-סופי בשלבים לקראת התכנסותנו בחזרה לקווי 1967, להמשך ניסיונות השמד של אומה יהודית עייפה, חסרת הנהגה, שרבים מאזרחיה רוכשים לעצמם דרכונים זרים ורבים מאנשי האקדמיה והרוח שלה מרפים ידיים ומצדיקים את האויב.
לא מן האויב החיצוני אנו חוששים כמו מפני מה שמתחולל בבית פנימה. מגילויי השחיתות הנוראים, מרדידות החינוך, מהאלימות המילולית והפיסית, מההתרחקות מהמסורת היהודית, מהידלדלות האמונה הציונית והנכונות להקרבה, מהבורות והשטחיות, מדלות ההנהגה ומהדברנות הנבובה. כל אלה נותנים עילות בידי שונאי ישראל ובראשם שייח נסראללה בלבנון ואיסמאעיל הנייה בעזה, בחסות פטרונם האנטישמי בטהרן, לפתוח את הפה ולחמם את הזירה לקראת שלבי המלחמה הבאים.
ראש החיזבאללה, ממקום מיסתור כלשהו, יודע לנתח היטב את המצב הפנימי בישראל ולפרש נכונה את התפטרות הרמטכ"ל חלוץ, כצעד ראשון לקראת ירידתם מהשלטון של אולמרט ופרץ. הפרשנות שלו אינה נופלת באיכותה ובאמינותה מזו של חנן קריסטל. אלא שהוא, נסראללה, שהמיט הרס ומוות על ארצו בהתגרותו ביולי אשתקד בישראל, אינו חושש לכסאו. הוא מתנהג כמנצח. אם ישראל לא חיסלה אותו, הנה הלבנונים נושאים אותו על כפיהם.
בחסות פטרונו באירן וסייענו בסוריה, נסראללה יכול להוסיף וללגלג על השלטון הציוני ולחמם מחדש את הזירה, בשעה שמאגרי הנשק שלו הולכים ומתמלאים מחדש והביטחון העצמי שלו מתעצם לקראת מעשה ההתגרות הבא שיבצעו אנשיו בגבול הצפון.
איסמאעיל הנייה, "ראש הממשלה הפלשתיני", חבוש כאפייה ומוקף אנשי טרור מן החמאס, מגלה "נדיבות". הוא מוכן ל"הודנא", דהיינו הפסקת-אש לעשר שנים, ובתנאי שישראל תיסוג לקווי 67, תחזיר את ירושלים ותקלוט לתוכה מאות אלפי פליטים במסגרת "זכות השיבה". גם הוא אינו משלם שום מחיר על דירדור הפלשתינים לשפל המדרגה מבחינה כלכלית, והרס טוטאלי של איכות חייהם. "הכיבוש והציונות אשמים במצב" - הוא ממשיך להסית גם לאחר שישראל הפקירה את השטח לחסדי כנופיותיו.
הוא שקיבל במתנה מידי גנראל שרון - הנושא בעיקר האחריות להידרדרותה המוסרית, הביטחונית והמדינית של ישראל בשנתיים-שלוש האחרונות - את כל השטח בחזרה, מנצח זה שנה וחצי על ירי הטילים לעבר שטח ישראל ומשמיע הצהרות מתגרות ב"כובש הציוני", לקול תשואותיהם של הנשיא הצדקן קארטר, חתן פרס נובל לשלום טוטו, סגן יו"ר הכנסת טיבי, ההיסטוריון מאוניברסיטת חיפה פפה ועיתונאי הארץ לוי. אלה ודומיהם - מחוץ ומבית - מצדיקים פעולות דמים נגד ישראל וישראלים, כל עוד נמשכים ה"כיבוש" וה"דיכוי".
לא הגולן, לא יו"ש ולא ירושלים בלבד נמצאים על הכוונת הערבית. תל אביב וחיפה, אשקלון ונתניה הן היעד הסופי, אליו חותר בתהליך ארוך ורב-שלבי המאמין המוסלמי המוסת, בטהרן, בדמשק, ברמאללה ובעזה. זר יבין זאת - אך לא שרת החוץ, בתו של קצין המבצעים של האצ"ל, שמתחרה עם עמיר פרץ, מי מהם יציג תוכניות ויתורים מרחיקות לכת יותר, מי מוכן למסור יותר שטחים, להוריד יותר יישובים.
כל צעד נמהר או הסכם חפוז רק יביאו להחלשתנו ולהקזת דמנו
מה שנראה כרגע בבחינת הפרחת בלוני ניסוי על-ידי שרי הממשלה הכושלת, עלול ליהפך לפתע למציאות לא וירטואלית, אלא אם כן נתעשת במהירות, ונצמיח לנו הנהגה חדשה, ריאליסטית, מפוכחת, אמיצה ואיתנה, שתקרא את תמונת המצב המזרח-תיכונית לאשורה. אם לא נשתעשע באשליות מדיניות, שמלעיטים אותנו בהן יום יום הכותרות הראשיות, אם לא נכיר בכורח להמשיך למרבה הצער ולחיות על חרבנו עוד שנים רבות - לא יפסיקו אויבינו לבוז לנו, להסית נגדנו ולנסות להכות בנו שוב ושוב.
עלינו להפנים היטב את דבריו של הידיד, ג'יימס וולסי, שרואה משם דברים שמשום מה איננו רואים מכאן - שמזהיר אותנו גם מכאן, בכנס הרצליה, מפני כל צעד נמהר או הסכם חפוז, שרק יביאו להחלשתנו ולהקזת דמנו- ולשים קץ מיד לכל הדיבורים על "מפת דרכים" כזו או אחרת, על נסיגות חלקיות או מלאות, בין בהסכם ובין באופן חד-צדדי.
במקום חלומות באיספמיה על "שלום עכשיו", על פשרה-כביכול עם אבו-מאזן, הניה או בשאר אסד, יש לחולל בהקדם שידוד מערכות פנימי-פוליטי-מחשבתי, להפיל את ממשלת "קדימה" ולהיערך צבאית ומיידית למערכה הבאה, בין אם תפרוץ בגבול הצפון, בין אם ברצועת עזה ובין אם מרחוק כאשר טרוריסט-הגרעין אחמדינג'אד יעבור מדיבורים מתלהמים למעשים מסוכנים.
והיה כי תפרוץ אותה מערכה בלתי נמנעת, שומה על הרמטכ"ל הבא, גבי אשכנזי, לדאוג שתוצאותיה יהיו שלא כמלחמת לבנון השניה - מלחמת שלושים-ושלושה הימים הכושלת של אולמרט, פרץ וחלוץ, אלא כמלחמת ששת הימים מלפני ארבעים שנה - מלחמתם המזהירה והקצרה של לוי אשכול ומנחם בגין, יצחק רבין, ישראל טל, שייקה גביש והעם כולו שהתייצב מאחוריהם בביטחה.
