כשוך הצונאמי, קראנו ושמענו תילי תילים של פרשנויות על נאום התוכחה של משה קצב. מה שראינו היה מופע אימים מרתק של אחד מדיירי האולימפוס, שנדרש ע"י כוחות חזקים ממנו, להתחיל לארוז. בקרוב, כך ההודעה, אתה עולה על מסלול שיביא אותך אחר כבוד היישר לכלא. בשונה מאדם וחווה שנדרשו להסתלק מגן-עדן כשהם לבושים, אתה משה קצב, נדרש להשאיר כאן הכול, ולצאת עירום ועריה.
עם קלפים גרועים ביד, הוא הלך על כל הקופה. בלי ברקסים הוא לחץ את הדוושה עד הסוף בניסיונו הפתטי לדרוס את היועץ המשפטי, המשטרה, הפרקליטות, ו...התקשורת. עם הישמע צפירת הארגעה, יצאו מהמקלטים הגופים המותקפים, והתחילו לעשות בקרת נזקים. המשטרה והפרקליטות הביעו תמיהה לאקונית, מלשכת היועץ נשבה רוח צוננת בנוסח "אין לתפוס אדם בשעת צערו", והתקשורת אצה רצה אל הארכיונים כדי לשלוף משם תיעוד המפריך את טענותיו של הנאשם באונס אחת לאחת.
שאלה תם: מדוע משה קצב סרב באותו ערב להשיב לשאלות של העיתונאים הרבים שהיו שם? ולא רק באותו ערב: מדוע מאז פרצה הפרשה, הוא לא נכנס לאולפן טלוויזיה, כדי להישיר מבט למצלמה, ולמסור את גרסתו. התשובה פשוטה: משה קצב מפחד להתראיין. יש לו הרבה מה להסתיר, ושאלות נוקבות עלולות לנקב את תדמיתו.
ולא רק הוא. שלושה שבועות לפני מופע הצונאמי של קצב, פלט מכשיר הפקסימיליה בלשכתו של מזכ"ל העבודה, איתן כבל, בשורה: "אני אהוד ברק, מתכוון להתמודד על המנהיגות במפלגה"! נייר פקס. לא מסיבת עיתונאים משופעת מצלמות, ולא ראיון מרכזי באחד מערוצי החדשות.
הרעיון הזה, להודיע על חזרה לזירה באמצעות הפקס הוא המשך ישיר להתחמקות של הגבר המצולש, מאז קרסה קונספציית הנסיגה החד-צדדית מלבנון. ההתחמקות הזו מכילה אמירה: אני יודע מה אתם מתכוונים לשאול אותי. אין לי תשובות טובות...
נקודת המוצא שלי היא: שהמנהיג חייב להתראיין, והתקשורת חייבת ללחוץ עליו לבל יתחמק. הראיון תכליתו הספקת מידע שוטף לציבור בעניינים הנוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו. מנהיג המסרב להופיע באולפן ולהיחשף לשאלות, כמוהו כעבריין השומר על זכות-השתיקה.
זה הולך ככה: המנהיג מוקף מומחים לתקשורת המונים (להלן: יועצים אסטרטגים), ואלה מזהירים אותו: ראיון לא טוב בשבילך. אתה עלול להישאל שאלות קשות. זה לא הזמן. עדיף להעביר מסרים באמצעות הודעות לעיתונות, או לגייס חברים מערוצי הטלוויזיה, כדי שיישלחו ניידת עם מצלמות לכנסים השונים, והעורך ידלה פנינים מתוך הכנס.
ראש ממשלת הגירוש, היה בובה על חוט: הוא עשה ואמר, רק מה שהכתיבו לו יועציו
זה התחיל עם שרון. רוב האנשים לא יודעים, אבל ראש ממשלת הגירוש, היה בובה על חוט. הוא עשה ואמר, רק מה שהכתיבו לו יועציו. הסידור היה פשוט: לנו השלטון, לך התהילה. על-פי עצת יועציו: למעט ראיונות הכרחיים, הוא נמנע מלהיכנס לאולפנים ולחשוף את עצמו לשאלות. את המסרים שלו הקריא מהדף בטרם ישיבת ממשלה. פעם אחת אפשר לבדרן אלי יחצן, לראיין אותו בחווה. ראיון מלוקק, מביש ודביק. ובפעמים שהיה מוכרח לתת ראיונות חג- אמר רק מה שרצה, בלי שום קשר לשאלות ששמע!!
ההתנהלות הזאת הייתה כל כך מתסכלת, עד כי העיתונאי דן מרגלית, חשב שמדובר בביזיון, והיפנה אליו 21 שאלות באמצעות מאמר מיוחד במעריב (1.3.05). תחת הכותרת "שאלות לשרון השותק", הביע מרגלית את מחאתו בגין ההתחמקות של ראש הממשלה מכניסה לאולפן, ובאותה הזדמנות שיגר שאלות נוקבות לראש הממשלה, שכמובן נותרו ללא מענה.
תקשורת שהייתה מכבדת את עצמה, לא הייתה עוברת לסדר היום בגין התנהגות כזו של מנהיג האומה. סיבת ההתחמקות של שרון ידועה: אילו נכנס לאולפן, היה נדרש להשיב בנושאים: רמיסת הדמוקרטיה, העננה הפלילית שריחפה מעליו תדיר, הבגידה בבוחרים, ניצול זכות השתיקה של שני בניו החשודים בפלילים, והפרת ההתחייבות הפומבית לכבד את תוצאות משאל מתפקדי הליכוד.
ניכר באולמרט שהוא התאמץ לשתול בתודעתנו מציאות, שהיא כולה פרי דמיונו
אותו הדבר לגבי אולמרט - גם הוא, מאותה סיבה, מתחמק ממתן ראיונות. בערב ראש השנה, נאלץ להפקיר את עצמו לראיונות מסורתיים, תוך שהוא מתאמץ לא לסטות מהתשובות שהכינו לו יועצי תקשורת. את המסרים שלו הוא מעביר לפני ישיבת הממשלה ביום א', או ישיבת סיעה ביום ב'. אחרי שהוא מסיים לקרוא מהדף, מאן-דהו מבקש מהתקשורת לצאת, והעיתונאים עם המיקרופונים והמצלמות מסתלקים, כאילו עבדו אצלו.
גם המפגש השנתי עם העורכים הוא אילוץ מסורתי. במפגש האחרון בשונה משרון שהנפיק בדיחות באוזני השואלים, ניכר בתשובותיו של אולמרט, שהוא התאמץ לשתול בתודעתנו מציאות, שהיא כולה פרי דמיונו. פעם אחת כשאיבד את הריכוז לשנייה, הפה שלו הפליץ. מי שרוצה יותר פרטים, שישאל את העיתונאי דניאל בן-סימון.
סיבת ההתחמקות שלו ברורה: מינויים תמוהים של שרים בממשלתו, שנאתו את הלוחמים בשחיתות, שורת מחדלים הקשורים במלחמת לבנון, ההכרזה על ניצחון במלחמה שאירעה אי-שם במחוזות דמיונו, ושרשרת ארוכה של פרשיות פליליות בהן הוא חשוד.
בדמוקרטיה מתוקנת, התחמקות מנהיגים ממתן ראיונות - לא הייתה עוברת בשתיקה. שורות אלה עניינן הפגנת בוז כלפי אמצעי התקשורת. אילו הביטו במראה, היו כלבי השמירה בישראל רואים "בלדרי מסרים" של מנהיגים מושחתים...
