הנשיא קצב לא אשם

הניסיונות להאשים את הנשיא משה קצב על ההשתלחות באירוע שכבר הוגדר "מופע האימים" הם פאתטיים וגם גובלים בלא מעט צביעות. האיש נלחם על חייו ממש ואנחנו גוערים בו על שלא שמר על כללי הנימוס. משה קצב איננו אשם במה שהתרחש באותו מופע. זכותו הטיבעית של אדם הנופל אל התהום להאחז בכל זיז משפטי ותקשורתי כדי לנסות ולבלום את הנפילה. ואם המצב המשפטי הוא כזה המאפשר למשה קצב להמשיך ולאכלס את המשכן ולכהן כנשיא המדינה - לא אליו יש לבוא בהאשמה על שניצל את הבמה המכובדת ועתירת המצלמות שהועמדו לרשותו. וכשהסתיים המופע, חזרנו אל אולפן הטלוויזיה אל השופטת דליה דורנר כדי לחלץ ממנה תגובה זחוחה ומתנשאת: "אין אדם נתפס על צערו", אומרת האשה שמעולם לא הצטערה. ולאחר ההתנשאות באה גם הצביעות: "עכשיו הנשיא בשלב שהוא צריך לנהל מאבק משפטי ולא תקשורתי" (ציטוט מהזיכרון) פוסקת דורנר - משל יש ממש בפיקציה שלפיה התקשורת איננה משפיעה על מערכת הצדק. אפילו נשיא בית המשפט העליון עד לאחרונה, אהרן ברק, איננו מאמין בפיקציה הזו. הנה מה שקובע בהקשר זה השופט ברק באחד מפסקי הדין החשובים שלו:

"אפשרות סבירה להשפעה על ההליך השיפוטי קיימת גם במקום שהמשפט מתנהל על-ידי שופט מקצועי. אמת, אפשרות ההשפעה על שופט מקצועי קטנה מאפשרות השפעה על שופט הדיוט, אך גם שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם... נרחב הוא התחום, בו יש לשופט שיקול-דעת לבחור בין מספר אופציות. בבחירה זו עשוי השופט להיות מושפע מפרסומים ומידיעות, שהגיעו אליו מחוץ לכותלי בית המשפט. אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פרסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים להשפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זו פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת..."

והשופט ברק מצטט בפסק דינו את השופט ויתקון שקבע את הדברים הבאים בקשר למשפט אחר שהסעיר בזמנו את הציבור:

"מוטב להקדים ולומר מיד כי זהו אחד מן המשפטים שהסעירו בשעתו את דעת הקהל. כלי התקשורת עקבו אחריו ואף מעל במת הכנסת נשמעו הדיו. הציבור ראה בפרשה זו סימן לסגנון חדש באורח חיינו, סגנון האלימות וההפחדה. הדאגה מובנת כשלעצמה ואיש לא יציע למנוע את מעצבי דעת הקהל מלעשות את שליחותם ולהוקיע תופעות שליליות הפושות בחברתנו. אך בכך נוצרה גם אווירה המקשה על בית המשפט לעשות את מלאכתו: לעשות דין וצדק עם הנאשם המיוחד העומד לפניו, ללא נטיה וללא דעה קדומה. חוזרים על הכלל שאדם בחזקת זכאי עד שתוכח אשמתו בהליך משפטי תקין, אך גם הכלל המקודש הזה עלול להפוך לנוסחה שגורה חסרת תוכן. היום אין אני מוכן לומר (כפי שאמרתי פעם) שלעולם אין סכנה זו אורבת לשופט, שמקצועו ואומנותו במלאכת השפיטה. ואני מלא חרדה".

את החרדה הזו לא ראינו על פניה של השופטת דליה דורנר.