ככל שהם שונים, הם בעצם אותו דבר. שתי הדיקטטורות הגדולות של המאה העשרים, הדיקטטורה הנאצית בגרמניה והדיקטטורה הסובייטית ברוסיה, היו שונות לחלוטין זו מזו, אך במובנים המהותיים ביותר היו זהות לחלוטין. לשתיהן היה אותו אויב, שתיהן דבקו באותו מיתוס רצחני, ושתיהן קרסו אל תוך תהום הפער שבין האידאל הבלתי אפשרי שלהן, ומציאות הרצח, הרעב והעוני העלוב שחוללו.
”הדיקטטורים“ של ריצ‘רד אוברי עוסק בהשוואה בין אופיין של שתי דיקטטורות: הדיקטטורה שכונן אדולף היטלר בגרמניה, בין השנים 1933-1945; והדיקטטורה שכונן ברוסיה יוסיף סטלין, בשנים 1929-1953 לערך. בספר משווה אוברי בין האופן שבו כוננה ויושמה הדיקטטורה בשתי המדינות, ובין תפישות העולם הבסיסיות שהנחו אותן. מן ההשוואה, החושפת דמיון מצמרר בין שתי הדיקטטורות היריבות, עולה דיוקן של עריצות חלולה, המגדירה את עצמה ושורדת באמצעות חתירה ליעד שאינו ניתן להשגה והגדרה של אויב מיתי, שאינו ניתן להכנעה.
רוסיה וגרמניה, כותב אוברי, היו מדינות בעייתיות מבחינה לאומית. במקרה של רוסיה, חבקה ההגדרה ”ברית־המועצות“ שלל עמים, שהמכנה המשותף שלהם היה מוגבל. במקרה של גרמניה, היה ה‘פולק‘, העם הגרמני, אגד של שבטים וקבוצות אתניות, שהמכנה המשותף העיקרי שלהם היה דיבור בשפה הגרמנית והסכמה כללית רופפת בדבר השתייכות ל‘פולק‘ הגרמני.
בשתי הדיקטטורות, בהיעדר יכולת להגדיר מכנה משותף חיובי, התבססה ההגדרה על מכנה משותף שלילי: ברית המועצות הוגדרה באופן רופף על בסיס מעמדי, כקבוצת האנשים המאוחדת בשאיפה להגשים את הסוציאליזם, אבל הגדרתה המהותית הייתה כקבוצה שאינה שייכת לבוגדים ואויבי הסוציאליזם. בגרמניה הנאצית, במקביל, הוגדר ה‘פולק‘ הגרמני כקבוצה בעלת מכנה משותף אתני, אך בעיקר כקבוצה העילית המצויה במאבק איתנים מול האויב הגזעי הנצחי, היהודים, ומול ’הברבריות הסלאבית‘.
לשתי הדיקטטורות היו שאיפות שונות, לכאורה. האחת חתרה לבנות עתיד סוציאליסטי ”שבו כולם יהיו שווים זה לזה ומאושרים“ (כלשונו של המתורגמן הסובייטי ולנטין ברזקוב) ואילו בגרמניה הנאצית חתרו להקים ”אימפריה של גזע האדונים“ המתבססת על קטל המלחמה. בשתיהן סברו, עם זאת, כי קהל המהפכנים אקסקלוסיבי, וכי המאבק למען המטרה הנעלה מצדיק ולמעשה מצדיק כל פגיעה באויב.
הדה-הומניזציה המתמדת, התרת דמם המתמשכת של ה“אויבים“, לא הייתה רק צעד טקטי או דמגוגי. האויב היה אלמנט הכרחי ואחת מאבני הבניין הבסיסיות של המשטרים, שהשתיתו את כוחם, במובנים רבים, על תהליך מתמיד של ’טיהור‘ וסילוק של האויבים. משימה זו הוגדרה תמיד כניצבת מאחרי הדלת, קרובה וכמעט ניתנת להשגה, אך תמיד מאחרי הדלת. המצב הנוכחי אומנם לא טוב כפי שיכול היה להיות, אך הוא שלב הכרחי, שיגמר בעוד זמן קצר מאוד, בדרך למצב הסופי, האוטופי. ”המכנה המשותף לשתי המערכות“, כותב אוברי, ”היה הפער הקבוע, שאינו ניתן לגישור, בין אידאל למציאות“ (עמ' 558).
בשתי הדיקטטורות הוכחש הפער הזה. בשתיהן נטען כי על הפער בין המציאות לאידאל אליו שואפת הדיקטטורה ניתן לגישור באמצעים מדעיים - מדעי הגזע מחד, והמרקסיזם המדעי מאידך. המדע, האמינו בשתי הדיקטטורות, מסוגל לחולל תמורה מוחלטת במצב האדם. המשיכה העזה של שני הדיקטטורים למפגני אדריכלות והנדסה כבירים לא הייתה אקראית. עבור היטלר וסטלין, שני אנשים שהבנתם בהליכים כלכליים וחברתיים מורכבים הייתה מוגבלת מאוד, ייצג המפעל ההנדסי, היישום הישיר, הנראה והמוחשי של הגות אנושית, ביטוי חשוב של היכולת מדעית, כביכול, לחולל שינויים מקבילים במציאות האנושית כולה. הפער בין תעלת הים הלבן, היכלות פאר או האוטובאהן להנדסת החברה כולה נתפש כהבדל בסדרי גודל, לא הבדל של מהות.
באותו אופן פשטני, הוגדרה גם זירת המערכה. המדע, האמינו בשתי הדיקטטורות, העניק סוף־סוף את היכולת ליישם באופן מדעי את האוטופיה הקולקטיביסטית. משימתה החיונית של הדיקטטורה והצדקת קיומה הוא טיהור גוף האומה מחיידקי האויב—הקפיטליזם, הליברליזם, והאינדבידואליזם.
האויב הוצג כל הזמן כבעל מהות כפולה: מחד, הוא הוצג תמיד ככוח שלא ניתן לבלמו, רב־עצמה ותושייה, חשאי וחתרני ומצוי בכל. מאידך, הוא הוצג גם ככזה שבחירי האל, נציגי המפלגה, יכולים וחייבים לחשפו ולבערו. מעשי הכליאה, העינוי, הטבח והרצח ההמוניים של שני המשטרים תוארו כ“גאולה“ ו“הצלה של החברה“ מהאויב היהודי/קפיטליסטי הדמיוני, והתנהלו בסבבים הולכים וחוזרים ונשנים: הכישלון המתמיד בהדברת האויב הבדיוני—כפי שניתן היה להיווכח מהעובדה שחייו של האזרח באותן דיקטטורות נותר עלוב כשהיה—חייב מסע מתמיד לגילוי אויבים, שהפך בדיוני ותלוש יותר מן המציאות עם הזמן.
קריסת שני המשטרים הייתה בלתי נמנעת. המשטר הנאצי התמוטט אל החלל שיצרו היעדים הבלתי אפשריים שהרדיקליזציה ההולכת ומקצינה שלו הציבה ונעלם בענן החורבן שהמיט על כל מי שכבש, ועל העם שדבק בהיטלר בהתלהבות כה רבה. המשטר הסובייטי הצליח מעט יותר, גם בגלל כיבוש הטריטוריות במזרח־אירופה, שהגדיל את מספר עבדיו בכשליש, וגם בגלל אימוץ הסטגנציה כאידאולוגיה המנחה. עשר שנים אחרי מותו של הדיקטטור הגדול, סטלין, נפל גם יורשו, חרושצ‘וב, וברית המועצות החלה שוקעת באטיות אל תוך עצמה עד התמוטטותה הבלתי נמנעת.
