1) דינם של אנשים מסוגו של חיים רמון - ליפול, ותמיד מידי חבריהם "לתנועה":
רמון הוא יציר כפיה של מערכת פוליטית אנטי-דמוקרטית ורקובה (וגם אנטי יהודית), ולכן ילד שגדל והתחנך בבית שכזה, לעולם לא יגדל להיות מבוגר שרק מצפונו מובילו, אלא - גם אם יסטה קמעה, תמיד ישוב לתלם עקב "צו התנועה". חיים רמון ודומיו (יחיאל לקט, גיורא עיני, מיכה חריש, עוזי ברעם) - מעולם לא "עבדו" באמת, אלא התפרנסו מג'ובים במפלגה או בשלוחותיה (ההסתדרות, בית-ברל, מכון אפעל וכד') או בתפקידים "ממלכתיים" (שכידוע אינם מחייבים מאמץ רב). כבר בתחילת דרכם "במפלגה", הם ידעו היטב מהם גבולות המחאה המותרת, ועד כמה מותר "להסתכן" מול הגוורדיה השלטת (תחילה גולדה מאיר, אח"כ רבין, פרס ואח').
גם אלו שהעזו לצאת "מהמעגל החם", לא עשו זאת לבד, אלא תמיד עם חברים כמותם, ותמיד לחיק החם של תנועה פוליטית אחרת (ולא חו"ח לקור המקפיא מחוץ לפוליטיקה; שם באמת צריך לעבוד, והשכר בהתאם לתפוקה). לדוגמא: חיים רמון "רץ" להסתדרות הכללית (מול חיים הברפלד), לאחר שכרת ברית עם אריה דרעי ונהנה מכספי סיעת ש"ס לצורך הקמפיין. אחרי 18 חודש בתפקיד, הוא פרש וחזר להיות שר הפנים בממשלתו של שמעון פרס. "הזינוק" של רמון ל"קדימה", נעשה רק ולאחר שהמפלגה הוקמה ע"י אריאל שרון, ומקומו של רמון - הובטח מראש. יוסי שריד, לא עזב את מפלגת העבודה ויצא לרעות לבדו במדבר, אלא נחת בחיקה החם והאוהב של תנועת מר"צ.
אני מכיר את הנפשות הללו, שכן בשנים 1971-2 שימשתי מזכיר ארצי של ארגון הסטודנטים במפלגת העבודה (ללא תשלום), ואז חיים רמון היה חבר בכיר בארגון זה, ואילו יוסי שריד, עוזי ברעם, יחיאל לקט וגיורא עיני היו פעילים בלשכת המשמרת הצעירה.
2) כאשר פרשת הנשיקה של רמון "התפוצצה", כתבתי לו כי אל-לו להענות לדרישת היוע"מ לממשלה לפרוש מתפקידו כשר המשפטים; שכן גם אם גרסת המתלוננת נכונה, נסיבות האירוע, אינן מצדיקות כתב אישום. דרישת היועמ"ש להתפטרות מיידית, מעידה כי עושים פיל מזבוב, וזה אומר דרשני. דהיינו, על רמון היה לאמר ליועמ"ש כך: "נישקתי, שכן הסקתי כי זה היה רצון החיילת, רק אח"כ הבנתי כי טעיתי; ולכן בגין כך אין להגיש כתב אישום, וודאי שלא בגין מעשה מגונה". חיים רמון לא שעה לעצתי, אלא התפטר מתפקידו, תוך ציפיה למשפט וזיכוי מלא (או זיכוי מחמת הספק).
3) הרשעתו בדין - הייתה בגדר "שוק", אולם עיון בשרשרת אירועים מתחילת הפרשה, מורה כי יתכן והתיזמון לא היה מקרי. במה הדברים אמורים?
צפו היטב בצילום שנעשה ביוזמת החיילת בלשכת רהמ"ש (מספר דקות לפני הנשיקה); האם החיבוק של ה' את גופו של רמון מזכיר לכם אשה זרה המבקשת רק להצטלם עם שר - לצורך "מזכרת"? או שלפנינו חיבוק מיני של אישה, הרומזת על כוונות אחרות? מעולם, לא ראיתי מצב שבו אישה מקיפה בשתי ידיה את גופו של אדם זר, למטרת צילום "מזכרת" בלבד?; אילו ה' ביקשה רק צילום, הייתה עומדת לצידו של רמון, או משלבת זרועה בזרועו, ולכל היותר מניחה זרועה על גבו; אך לחבקו "בחום" בשתי ידיה זו עושה רק אישה מאוהבת או אישה הרוצה להביע בפומבי חיבה לגבר שלידה. לפיכך מה הפלא, כי רמון הבין מה שהבין?!
מיד לאחר הנשיקה, ה' מדווחת לרל"ש של האלוף שמני וזה מיד מדווח לראש אגף החקירות במשטרה, האחרון מדווח ליוע"מ לממשלה, וזה מורה על פתיחת חקירה מיידית. וכל זאת מבלי שהיוע"מ וניצב דנינו - יודעים מיהו המנשק (ראו מאמרו של אמיר אורן בעיתון הארץ מיום 23/1/07: "אילו הוא נישק אזרחית".)
האם המזכיר הצבאי של רהמ"ש, האלוף גדי שמני, היה מעז "לשדרג" את אירוע הנשיקה, מבלי ליידע את "הבוס" שלו? אילו רהמ"ש היה רומז למזכירו הצבאי "לרדת מעניין" זה, האלוף שמני היה מעז לנקוט עמדה עצמאית ולעמוד על שלו?
למרות כל "התותחים" הכבדים בתמונת החקירה, ה' אינה רוצה להגיש תלונה פורמלית, אז נכנסת לזירה תת ניצב מירי-גולן; פוגשת את ה' ולוחצת עליה להתלונן תוך איום שאם זה לא ייעשה, רמון יגיש נגדה הוצאת דיבה. אולם ה' טרם משתכנעת, היא משתחררת מצה"ל ונוסעת לטיול בדרום-אמריקה, ואז שני קציני משטרה, טסים לגווטאמלה, כדי לפגוש בה, ולקבל את גירסתה. כך נוהגת מתלוננת נחושה בדעתה? כך נוהגת המשטרה, כאשר מתלוננת נמנעת מלהגיש תלונה?
מדוע היוע"מ דרש מרמון להתפטר מתפקיד שר המשפטים מיד עם פתיחת החקירה; והרי אין עסקינן בפרשת שוחד, או גניבת כספים, אלא מקסימום ב-"נשיקה כפוייה". מה-עוד ובריאיון שנערך עם היוע"מ (עיתון הארץ מיום 26/1/07), הלה אמר כי סיכויי ההרשעה הנם 50 אחוז; לפיכך ע"ס סיכוי שכזה, ובעבירה כה פעוטה, דורשים משר להתפטר - לאלתר?
4) מדוע הכרעת הדין - אינה נכונה?
אם ה' רק רצתה צילום עם השר רמון, ולא הכירה אותו לפני כן, אזי מדוע בעת הצילום חיבקה אותו באופן כה "חם"?; האם קצינה בצה"ל, בגיל 21, כה תמימה לחשוב שכך נהוג לחבק שר?
אם ה' הופתעה מאד מהנשיקה הצרפתית וראתה בכך דבר פולשני, אזי מדוע - גם לאחר קבלת גיבוי מאת האלוף גד שמני, וניצב יוחנן דנינו, היא עדיין מתלבטת אם להגיש תלונה? ומדוע, היה צריך לגייס את תת-ניצב מירי גולן, כדי לשכנעה להגיש תלונה?; אך גם אז - היא טרם השתכנעה?
עפ"י ראיון עם ה' (עתון הארץ מיום 1/2/07) היא אומרת כי מהרגע שהחליטה להגיש תלונה היא היתה שלמה עם עצמה, ללכת עד הסוף. אם כך, מדוע היא לא נשארה בארץ כדי להיחקר ואח"כ להתעמת עם חיים רמון?; מדוע שני קציני משטרה נאלצו לטוס לגוואטאמלה, כדי לקבל שם את גירסתה?
הבה ונאמץ את כל גירסתה של ה' ונשאל כדלקמן:
1) האם לא ברור וידוע לכל כי גבר מגיב "לאיתות" מאישה, באופן שונה לחלוטין, מאשר תגובת אישה לגבר?
2) מדוע לא סביר היה להניח כי ע"ס החיבוק החם שה' העניקה לרמון בעת הצילום, הוא הבין כי זו רומזת על רצונה לקשר מסוג אחר, ולכן הוא הגיב כפי שהגיב?
3) ה' יזמה את הצילום, והיא החליטה באיזה אופן לחבק את השר במעמד הצילום; לכן, הכיצד זה שביהמ"ש דחה לחלוטין את גירסת רמון, כי הוא הבין שה' מבקשת יותר מאשר צילום גרידא?
4) גם אם רמון טעה "בהבנת הנקרא", אזי אין לפנינו כוונה פלילית אלא רק מעשה פלילי; והרי כדי להרשיע יש צורך להוכיח גם כוונה.
5) הכיצד זה שבתום הצילום, רמון נותר בחדר רק עם ה'?, האם הוא יזם זאת או שסתם נוצרה סיטואציה זו, ואז הוא לא שלט ביצריו ונישקה בכוח? מה התרחש באותו זמן בחדר, בעת ששני אלו שהו בו - לבד? בגין כך נשמעו שתי גירסאות, אך ביהמ"ש החליט להעדיף את גירסת ה'; מדוע? והרי לא הונחה תשתית ראייתית כל שהיא כדי להעדיף גירסתה?
מקרה קלאסי של טעות במסגרת היחסים בין גבר לאישה המחייב זיכוי
אליבא ביהמ"ש, רמון נקט בקו הגנתי של סירוס וגם סילוף, ואלו לא יכולים לשכון יחדיו. כאשר דנים על כך באופן תיאורטי, בעת הרצאה בבי"ס למשפטים זה נשמע הגיוני; אולם במציאות הדברים פועלים אחרת. כאשר לפנינו מצב שבו גבר נקלע לסיטואציה שתוארה דלעיל, אזי מוחו פועל אחרת מאשר אצל אישה, ולכן - רמון זכר כי טרם הצילום, הוא נשאל ע"י ה', אם היה מסכים לנסוע אתה לטיול בחו"ל; ואח"כ בא החיבוק בעת הצילום, וכך הסיק כי ה' רומזת על רצונה בקשר מיני עמו.
דהיינו, רמון ראה את מה שהוא ראה או מה שרצה לראות; ואילו ה' התכוונה למשהו אחר לגמרי; האם זהו לא מקרה קלאסי של טעות, היכול לנבוע אך ורק במסגרת היכרות בין גבר ואישה? האם כל טעות שכזו היא אקט פלילי? האם לא היה מקום לספק? לדעתי, לפנינו ספק גדול, שחייב זיכוי מנימוק זה.
גם אם נרחיק לכת ונקבע כי רמון ניצל סיטואציה של חיבה כדי לנסות ולקבל יותר; אזי לפנינו מסכת אירועים שאין להם הסבר? ה' לא רצתה להתלונן במשטרה (ולא משנה מה היו נימוקיה); לפיכך מדוע אין לייחס משקל רב למסע המכבש שהופעל עליה, כדי שתתלונן פורמלית?! הכיצד זה שאלוף בצה"ל וניצב במשטרה מוצאים זמן, רצון ועניין לשכנע את ה' כדי שתגיש תלונה?!
וכשזה לא עוזר הם מגייסים את תת-ניצב מירי גולן (שמא שכנוע של אישה יעזור), אך גם זה לא מסתייע, ואז שולחים שני קצינים לדרום-אמריקה, כדי לפגוש את ה' ולקבל את גירסתה. איך יתכן כי ביהמ"ש התעלם ממסע ה"חיזור" ו/או ההפחדה של ה', כדי שתתלונן ולא נתן לכך משקל, בעת שקילת גירסת ה' מול רמון?! אין לפנינו אישה מוכה הנסה למעון ומסרבת להעיד נגד בעלה המכה; אלא קצינה בצה"ל, שלמרות תמיכה של צמרת המשטרה, ואלוף בצה"ל, היא מסרבת להתלונן.
דהיינו - מדוע כל הצמרת הנ"ל התגייסה לעניין אירוע הנשיקה?; כי תפסו עבריין מין סדרתי או אנס פוטנציאלי?! האם התגייסות זו לא מעלה "עננה" על מטרות זרות של המתגייסים?; האם הכל נעשה לשם שמיים? אני (ועוד חצי המדינה) לא "קונה" את נימוקי זרועות החוק!
5) סוף דבר (עד כה)
ביהמ"ש שהרשיע את רמון - היה בגדר המסמר האחרון, מי שתקע את המסמרים שגרמו לפציעתו האנושה היו חבריו "לתנועה" (הן בקדימה" והן "בעבודה"). הם בגדו בו באופן שבו שתקו כאשר הלה נדרש להתפטר, מתפקידו כשר המשפטים, למרות שכבר אז ידעו את כל העובדות שצויינו דלעיל; ואח"כ בגדו בו שוב, כאשר הוא הורשע, וכעת הם דורשים את התפטרותו מהכנסת. (דהיינו, כאשר אריאל שרון נחקר בגין שוחד, ופרקליטת המדינה דאז, המליצה להעמידו לדין - זו לא סיבה להתפטרות; אך כאשר שר מנשק אישה, בנסיבות מאד מיוחדות, זה כל כך מגונה - שלא ניתן לשבת עימו במליאת הכנסת?).
לכן אין לו לרמון - להלין אלא על עצמו! מי שמתרועע בחברה שכזו, סופו שיגיע היום, וגם בגבו תנעץ סכין. מי ששתק ויתכן ועלץ, כאשר כללי המשחק הדמוקרטי הופרו בריש גלי (גירוש יהודים מעזה - למרות התחייבות אריאל שרון למתפקדי הליכוד, הכאת נוער בעמונה, הוצאת צווים מינהליים נגד יהודים ביו"ש ועוד), שלא יצפה כי דמעה תיזל מעיני אלו שנלחמים בגופם כדי לקיים דמוקרטיה.
מחנה השמאל הליברלי התגלה כאן במלוא עליבותו; הוא נותר שבוי בסיסמאותיו, ולכן נאלץ ליתן את הבימה לארגונים פמיניסטיים רדיקאליים. וכאשר פורסמה ההרשעה, אזי לחבריו של רמון נותר לעמוד מהצד, ולצפות כיצד חלק מעמיתיו ל"תנועה", וחלק מיריביו, ונשות הקידמה, תולים אותו בככר העיר!
