מיד עם גילוי הפרשה על "הדלפת" מסמכים מתיק סיריל קרן שהיה בטיפולה של הפרקליטה גב' גלאט-ברקוביץ, כתבתי, שמדובר במעשה פזיז, מכוער, פוגעני ובלתי נסלח. גם בית המשפט חשב ברוח זאת והרשיע את הפרקליטה כפי דווח בזמנו בתקשורת.
הרקע להדלפה, בחירות מתקרבות בראשות ראש הממשלה, דאז אריק שרון, כאשר המסמכים שהועברו לכתב המשפטי של הארץ, ברוך קרא, מצביעים על "חיקור דין בחו"ל, בעניין פרשת הכספים ומכתבה לפרקליטות המדינה בנושא הטיפול בתיק, שעל-פי עדותה היא לא היתה מרוצה מהקצב, ההתקדמות והניסיונות לבלום את החקירה מרשויות שמעליה.
עם פרסום הפרשה, התרשמות הציבור היתה כי מדובר במניע פוליטי להפיל ממשלה שנבחרה בדרך דמוקרטית, ע"י גילויים פליליים שיכפישו את שמו של ראש הממשלה.
הטענה שלה ושל כמה מתומכיה, שבאו ממקורות די מפתיעים, כמו אנשי תקשורת פוליטיקאים מהצד הנגדי, אנשי ציבור, צדקניים שקפצו על העגלה התקשורתית היו מעוררי גיחוך.
מעל כולם, התבלט שלא במקרה, אהוד ברק, אקס ראש ממשלה שהפסיד בצורה מכרעת לשרון בבחירות וחשב שע"י תמיכה בגילויים של ברקוביץ יוכל לשקם את מעמדו הרעוע בציבור.
התוצאה בשטח ובקלפיות היתה הפוכה מהמצופה וההדלפה על פרשנותה ותמיכת כל האישים בטענה של זכות הציבור לדעת, גילויים אמיצים, מלחמה בשחיתות פרקליטה אמיצה שהקריבה עצמה, וכל יחר הקלישאות השחוקות בנוסח זה, פעלו כבומרנג, והביאו לשרון עוד מספר מנדטים.
הטענה, שזכות הציבור לדעת בנסיבות כאלה, לא רצינית, לא מבוססת ובוודאי שהיא טרם זמנה. זכות הציבור לדעת (במקרה הספציפי), מתקיימת כאשר החומר בשל גמור החקירה מסתיימת והיועץ המשפטי לממשלה, ניתן את חוות דעתו.
להזכיר - היועץ מזוז, סגר את התיק נגד שרון ובניו, בעניין האי היווני, שהיה תיק מקביל לתיק סיריל קרן, והתיק הזה, עוכב, לא טופל גם בשל ההדלפה ששיבשה את מערכת החקירה והדליקה נוריות אזהרה בארץ ובעולם, אצל הנחקרים והמועמדים לחקירה הפוטנציאליים.
התביעה של הפרקליטה נגד הכתב ברוך קרא ועיתון הארץ (בנסיבות אלה), נגועה באי חוקיות ובחוצפה. ההדלפה מתוך תיקי החקירה - היא מעשה מביש מבחינה אישית ואתית, במסגרת עבודתה והתחייבותה המוסרית כלפי המערכת וחבריה לעבודה. מעשה בלתי חוקי, נגוע בעצם טבעו בפגמים המונעים או פוסלים תביעה אזרחית כנגד הצד אליו הודלף המידע.
מי שמדליף לעיתון - יש לו כוונות ברורות ומגמתיות, אם זה מתוך תסכול אישי, נקמנות כלפי הממונים, או אידיאולוגיה ודעות פוליטיות. כל האלמנטים או רובם פעלו גם במקרה זה. עיתון שמקבל הדלפה והמדליף יודעים וצופים שלא ניתן לשמור בדקדקנות על כללי חיסיון מלא וסודיות מוחלטת.
יש להניח, במידה רבה של סבירות, שחקירת האירוע היתה מוביל ישירות למדליפה, גם אם היו ננקטים אמצעי זהירות שהרי גב' גלאט-ברקוביץ היתה החשוד המיידי - בעלת המניע הברור, כפי שהיה ידוע גם לממונים עליה, וכל המסמכים הובילו ישירות אליה. כדאי להבהיר - בפרקליטות על כל שלוחותיה עובדים כמה מאות פרקליטים, יש להניח שלרובם יש דעות פוליטיות ותפישת עולם, והם לא הפעילו אותם, כך יש לקוות, בשיקולים שלהם, בטיפול בהחלטה או בהופעה בתיקים.
יש לזכור, אומנם לא מחתימים את הפרקליטים על טופס מיוחד נגד הדלפות, אבל הם מבינים שבהצטרפם למערכת הקוד של אמינות, סודיות, חברות, עזרה הדדית וייצוג המערכת בכבוד וללא מורא - הוא "קוד" מובנה ואינהרנטי של התפקיד.
בתיקי הפרקליטות נמצאים מאות מסמכים, בעלי פוטנציאל נפיץ מבחינה ציבורית, פוליטית ורכילותית. לא יעלה על הדעת, שפרקליט לפי נטיית לבו או תפישת עולמו הפוליטי, יחליט מה מעניין ומה הציבור צריך לדעת וירשה לעצמו להדליף חומר רלוונטי מתיקי חקירה, בטרם הוחלט לגביהם להגיש כתב אישום, או החומר הוגש לבית המשפט.
גב' ברקוביץ ידעה כל זאת, חוותה כל זאת וכאשר החליטה להדליף, היה עליה לקחת את הסיכון של הגילוי, על כל המשמעויות שלו, האישיות, המקצועיות והכלכליות. עכשיו מאוחר מדי לבכות ומאוחר מדי לתבוע, כדי להתפרנס מכך. גב' ברקוביץ - יכלה להביע את מחאתה האקטיבית בתוך המערכת, לבקש להעביר את התיק לטיפול פרקליט אחר או להתפטר מהפרקליטות כמחאה רועמת. לא לבחור באחת מן האפשרויות הנ"ל, אלא "להדליף" ולגלגל עיניים לשמיים, זהו מהלך לא מכובד, לא מוסרי, ולא אתי.
השר חיים רמון, איבד את עולמו האישי, פוליטי בשלוש שניות - יתכן וגם הגב' ברקוביץ, אילו היתה חושבת שלוש שניות יותר היתה מונעת מעצמה הרבה עגמת נפש.
אם נסתכל על המקרה, מכל זווית אפשרית, וגם אם נקבל את כל טיעוניה למקרה, עדיין אי אפשר לומר שהמעשה חוקי אבל מסריח, כי החלק השני במשוואה גובר במקרה זה.
גם לטענה, שזכות הציבור לדעת, יש גבולות וקווים. גם בשל העובדה, שיש דברים שהציבור לא צריך לדעת בטרם עת, כמו שעקרת בית טובה, לא תגיש חמין של שבת, בטרם הבשיל ומוכן לאכילה, גם אם הריח פורץ מהסיר.
לסיכום המעשה שלה לא היה "גלאט כושר" - ולא צריך להיות ציון דרך למהלך אמיץ, אזרחי, של פרקליטה השוכבת על הגדר למען הציבור הצמא למידע מקוטע, שטחי, לא מבוסס דיו ציבורית ומשפטית.
ומספר הערות לסיום:
ההדלפות והתקשורת שלובות זו בזו, מאז קיום עיתונות חופשית, וזהו אלמנט חשוב בקיום השיח הציבורי הדמוקרטי. אבל גם להדלפות יש דירוג ושלבים - לא מתקבל על הדעת, שידליפו מהמוסד, השב"כ, המטכ"ל, או המודיעין - למרות שגם בגופים אלה יש חילוקי דעות פוליטיים אידיאולוגיים וציבוריים.
דליפה מצנרת, נקודתית לפעמים לא מזיקה, אבל קורה שמספיק ניצוץ אחד כדי לגרום לפיצוץ או שריפה שיכולה לעלות את כל הבית שלנו באש (אם מדובר בסודות מדינה, בסודות של יחסי חוץ, או סוגיות שיכולות לפגוע מיידית או עתידית בבטחון המדינה ואזרחיה). לא זאת כוונת התקשורת ולא זאת מטרת וכוונת העיקרון של זכות הציבור לדעת.
