בשפתו הקולחת והציורית תקף מישאל חשין, המשנה לשעבר של נשיא בית המשפט העליון, את שר המשפטים החדש, הפרופסור דניאל פרידמן. באחד השיאים של דבריו קבע חשין שבית המשפט העליון הוא ביתו, ומי שירים יד על ביתו, הוא (חשין) יגדע את ידו. הוא אף הישווה את קרב ההגנה על בית המשפט העליון לקרב של לודרים (גלדיאטורים) והזכיר כיצד מסתיימים קרבות כאלה, כלומר קרב עד הסוף המר.
ברור לחלוטין שדברי חשין היוו משל ציורי להמחשת החומרה שבה הוא רואה את המינוי ולגודל הסכנה לרשות השופטת שהוא רואה במינוי זה. אבל, יחד עם זאת הוא שידר מסר ברור: במצב של איום קיומי או חשש לאיום כזה על הבית, מותר ואף חובה לפגוע אנושות ביריב. מלים כדורבנות! האם מה שמותר ונכון בהגנה על הבית המושגי של חשין הוא אסור ושגוי בהגנה על הבית הפיזי של אזרח מן השורה? האם נתן חשין היתר לשימוש בכוח בידי כל מי שביתו מאוים?
לא מכבר נתקל חקלאי יהודי בנגב, שי דרומי, בפורצים שחדרו לחוותו באישון לילה. לנוכח האיום על ביתו ורכושו וסביר מאד שגם על חייו, ירה היהודי בשודדים והרג אחד מהם. כעת הוא מועמד לדין על מעשהו, שבנסיבות העניין היה המעשה הנכון והמתבקש. מה שנראה מובן מאליו לכל אזרח כמעט אינו כך בעיניה של מערכת אכיפת החוק בישראל, הדורשת את העמדתו לדין דווקא של המתגונן, שאזר אומץ וגדע את יד התוקפן.
במשך שנים משלימה ישראל הרשמית עם ירי מאות רבות של רקטות על שדרות ובנותיה, ונמנעת מלעשות את כל המתבקש והמתחייב כדי לגדוע את הידיים היורות את הקסאמים. היא משקיעה הון עתק במיקלוט ובגידור של שטחה, במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב, בהתאם לתורת הלחימה שלה עצמה, ולהשית עליו את מחירה. מה שנראה מובן מאליו לכל מדינה המותקפת על-ידי אויביה אינו כך בעיניהם של שרי ישראל, הרואים במלחמה "תהליך שלום" ו"הפסקת אש" ואינם ממלאים את חובתם הבסיסית להגן על אזרחי ישראל ובתיהם. הם מדברים גבוהה גבוהה על כך שהתוקפן לא יינקה ושידו תיגדע, אבל לדבריהם אין כיסוי בשטח, והאויב מזהה את חולשתם וריפיונם.
לפני כשנה וחצי נתנה ממשלת ישראל פקודה בלתי חוקית בעליל לצבא ההגנה לישראל ולמשטרת ישראל לבצע טרנספר של אלפי אזרחים יהודים מבתיהם רק בגלל היותם יהודים. האם לפי אסכולת חשין היה על המגורשים לגדוע את ידי החיילים והשוטרים שהרימו יד על בתיהם? האם השלישייה השלטת אולמרט-לבני-פרץ, הזוממת לגרש יהודים נוספים, ערה למשמעות החמורה של דברי חשין?
לא ברור מה הביא את אהוד אולמרט למנות דווקא את דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים. התנהגותו של אולמרט בכל התחומים, היותו נחקר ואולי בקרוב גם נאשם, ייתכן שהם המכתיבים לו את הצורך להרתיע את הרשות השופטת באמצעות מינוי זה. מניעיו חשודים מראש בכוונות נסתרות. ואמנם, תגובתם הנזעמת של בכירי הרשות השופטת ((בדימ.)) מצביעה על כך שהאיום מורגש ומוחשי, וקרב הלודרים עומד בפתח.
דניאל פרידמן אינו מוכר לרוב רובו של הציבור בישראל. שיקוליו של אולמרט במינוי, ספק אם הם טהורים. ויחד עם זאת, מי שחרד לגורלו של בית המשפט העליון חייב להודות שמי שתרם יותר מכל לפגיעה באמון החיוני של הציבור במוסד זה הוא בית המשפט העליון עצמו. שנים של אקטיביזם שיפוטי, שהתבטא במידה רבה בערעור הבלמים והאיזונים בין שלוש הרשויות, תרמו לכך. הנכונות לבטל חוקים שנחקקו כדין בידי הרשות המחוקקת הם שיצרו את הדרישה להקים בית דין חוקתי. ההתערבות הבלתי פוסקת של מוסד זה בעניין ביצועי כמו תוואי "גדר הביטחון" הביאו לקירובה אל "הקו הירוק", כלומר אל קו פוליטי המקודש בידי מחנה פוליטי מסוים, שהרשות השופטת נראית כמקדמת את ענייניו, ולכן פוגעת באמון בה מצד חלקים נרחבים בציבור. ההכשר המשפטי שבית המשפט העליון העניק לגירוש יהודים מבתיהם העלה ספקות לגבי מחויבותו לזכויות האדם. שיטת המינויים לבית המשפט העליון, ומינוי הנשיא(ה) לפי ותק במקום לפי כישורים, תרמו אף הם לספקות בקרב הציבור לגבי מה שמתרחש בממלכת המשפט.
ייתכן שניתן היה למצוא מועמד ראוי יותר לתפקיד שר המשפטים; ייתכן שמניעיו של אולמרט במינוי אינם כשרים; ייתכן שעתידו הפוליטי של אולמרט קצר מכפי ש(רק) הוא רוצה שיהיה; ייתכן שכהונתו של פרידמן היא קצרת-ימים. אבל, קולות הזעם מכיוונה של הרשות השופטת מעידים על כך שמצפה לשר המשפטים החדש עבודה רבה וקשה בשינוי אורחותיה של המערכת החיונית והמנותקת.
