איתרע מזלי ונתקלתי בשר המשפטים החדש, פרופ' דניאל פרידמן, בזמן לימודי באוניברסיטה, כסטודנט וכנציג סטודנטים. מניסיוני, האיש אליטיסט, מתנשא, חלש ביחסי אנוש ובעיקר – נוקם ונוטר. מצד שני, אני מסכים עם רוב ביקורתו על מערכת המשפט (למעט השתלחותו במשפטו של חיים רמון), אבל מסתייג מהדרך והפורומים שבהם בחר להשתלח במערכת. וכמו שכתב אחד ה"טוקבקיסטים", שציטט פתגם עממי: כדי לנשוך כלב צריך כלב גדול יותר...
מערכת המשפט זועקת לרפורמות דרמטיות. המערכת האזרחית, עוד יותר מהפלילית, נמצאת בקריסה מוחלטת. כדי להציג נתונים "נסבלים" המערכת "טוחנת" תיקים תוך כיפוף ידי הצדדים ואיום בהוצאות דרקוניות על כל צעד ושעל. ערכאות הערעורים נראות לעיתים כמו שוק פרסי ולא כמו מקום שאדם אמור לקבל בו את יומו.
אבל הממשלה הזו חיה על זמן שאול. את זה יודעים כולם, ורפורמה מקיפה דורשת זמן שאין לה. הוועדה למינוי שופטים היא המקום בו יכול השר החדש להטביע את חותמו. זו אולי המורסה הבולטת ביותר במערכת המשפט והיא גם קלה יחסית לניקוי.
צריך להבין שלמוסד הזה, אין אח ורע בשום מדינה דמוקרטית בעולם. העובדה ששלושת זרועות הממשל, שאמורות לבקר ולפקח אחת על השנייה, יושבות בוועדה הזו ביחד ורוקחות מינויים חשובים שמשפיעים על חיי המדינה וכל אזרח, היא בלתי נתפסת. היא מנוגדת לחלוטין לכל השיטה הדמוקרטית של הפרדת רשויות. כתוצאה מכך, אין בפועל שום רשות שמסוגלת לערער או לבקר את החלטותיה.
הבעיה השנייה היא שנציגות השופטים המונה שליש מחברי הוועדה לא רק שנבחרת על-ידי שופטי העליון, הם גם מתכנסים ומחליטים בהצבעה במי מהמינויים יתמכו הנציגים. זוהי חריגה חמורה מכללי המשפט המנהלי המחייבים נציגים מרגע שנבחרו לפעול בתפקיד מסוים, על-פי מיטב הבנתם ומצפונם ולא כחותמת גומי על-פי תכתיבי שולחיהם. בפועל, קרה לא מעט ששופטים שישבו בוועדה הצביעו לטובת מועמדים פחות ראויים בעיניהם ודחו מינוי של מועמדים בהם תמכו משום שנכנעו לדעת רוב שופטי בית המשפט העליון. זו תופעה חמורה שאין לה בסיס חוקי והיא בפירוש שקולה להפרת אמונים.
לכן יש צורך בשינוי מבנה הוועדה ואופן פעולתה. אולם בניגוד לדעה הרווחת אינני סבור שיש להקטין את מספר השופטים בוועדה. עם כל ההסתייגויות, הוועדה בוחרת לא רק שופטים עליונים אלא גם שופטים מחוזיים ושופטי שלום. לשופטים הבכירים יש ידע והיכרות עם המועמדים, בעיקר אלה המועמדים לקידום, מעבר לכל אחד אחר זולת אולי, נציגי לשכת עורכי הדין.
את מי שצריך להוציא מהוועדה הם חברי הכנסת. מינוי שופטים הוא תפקיד אקזקוטיבי מיסודו. לא יתכן שהכנסת העוסקת בחקיקה ובפיקוח על הרשות המבצעת תהיה שותפה להליך "ביצועי" מובהק כזה. במקום חברי הכנסת יש להכניס לוועדה נציגי אקדמיה שמשום מה נעדרו עד כה ממנה, ואולי נציג נוסף של עורכי הדין.
אשר לכנסת, במקום להשתתף בהליך בחירת השופטים עליה לאשר את מינויים באמצעות ועדת חוק חוקה ומשפט. כאשר מדובר בשופטים מחוזיים, נשיאי בתי משפט, שופטים עליונים ונשיא בית המשפט העליון, על הוועדה יהיה לקיים הליך פומבי של שימוע, בטרם אישור או דחיית המינוי. להליך השימוע כדאי להכפיף גם מינוי פרקליטי מחוזות, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.
בדרך זו יעסקו הרשות השופטת והמבצעת במיון המועמדים והמלצה על המתאימים בעיניהם, ואילו הפרלמנט יפקח ויאשר או ידחה את המינויים. כך נהוג במדינה דמוקרטית הרוצה לשמר את עיקרון הפיקוח ההדדי בין הרשויות.
זוהי משימה שניתן לקדם תוך חודשים ספורים. ברור שיהיו הרבה מתנגדים וכי בתחילה צפוי סרבול מה ועיכוב במינוי שופטים. אסור למצב הנוכחי להימשך. די להביט בבית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי אחרי עידן הנשיא היוצא אהרן ברק, ולראות שגם אם יש בו עדיין כמה וכמה שופטים לא רעים כלל ועיקר, חסר לו ברק ומשקל אקדמי מספק כדי שפסיקתו תתקבל בכבוד ובדרך ארץ ראויים.
