"קודם כל אני, אח"כ אני, ורק במקום השלישי אני", זה המוטו שמנחה את הפוליטיקאי הישראלי. תשאלו אותו, "רגע, מה עם הציבור"? והתשובה שתקבלו: "ציבור?? תזכיר לי"?! אח"כ מינה צמח מפרסמת סקרים, ומסתבר שרוב אזרחי ישראל מתעבים את הנבחרים. על התיעוב הזה צריך לומר, שהושג בדי עמל. אפשר לכתוב על זה ספרים שלמים. קבלו דוגמאות טריות.
ראש הממשלה באמצעות מקורביו, אומר על שר הביטחון שלו. שימו לב: "בשביל כמה קולות במגזר הערבי בפריימריז, הוא הפקיר את ביטחון ישראל" (מעריב/ 11.2.07). הדברים נאמרו בגין מכתב פומבי ששלח עמיר פרץ לראש הממשלה, ובו דרישה להפסיק את עבודות החפירה בהר הבית. פרסום המכתב הזה התפרש בעיני מר אולמרט, כמתן רוח גבית לאנשי התנועה האיסלאמית בישראל, שהסיתו ועוררו את המהומות.
במילים פשוטות, ראש הממשלה מדווח לנו, שבגין המאמץ לשמור על כיסאו, שר הביטחון הפקיר את השמירה על חיינו. ואם היה למאן-דהו ספק, שמנהיג העבודה מונע ע"י שיקולים אישיים נטו, המינוי של ר'אלב מג'אדלה לשר, רק כדי לזכות בעוד קולות מהמגזר- מוכיח את הקביעה הזו. האם עמיר פרץ הוא היחיד שמונע ע"י שיקולים אישיים?
אין באף דמוקרטיה בעולם פוליטיקאי נכלולי, ערמומי, צבוע, מתחסד ומושחת כמו אולמרט. החוצפן הזה מעז להטיח האשמות (צודקות!) בשר הביטחון שלו, בגין העדפת השיקול האישי על האינטרס הציבורי. שמא יואיל אבי המשתמטים לספר לנו, מה הניע אותו להפקיד את ביטחוננו בידיו של מנהיג הפועלים לך ואלנסה? סליחה, עמיר פרץ?
עוד בטרם קיבל החלטה על איוש התיקים, היה ברור לו שיאלץ לתת ליו"ר העבודה אחד משלושת התיקים הבכירים. תיק החוץ ירד מיד מהפרק. מבחינתו של אולמרט, חזית עם נסראללה, יותר קלה מחזית עם ציפי לבני. נשארנו עם האוצר והביטחון. מבין השניים, ברור שהאוצר יותר מתאים. אם כך, מדוע קיבל פרץ את תיק הביטחון?
לא צריך להיות אולמרטולוג כדי להבין: ראש הממשלה רצה את האוצר בשליטתו. אין שום עו"ד בעולם - יהיה רהוט וממולח ככל שיהיה - שיצליח לשכנע מאן-דהו שראש הממשלה חשב שיש קשר בין המינוי של פרץ לביטחון, לבין האינטרס הציבורי. אילו אני אליהו וינוגרד - על זה בלבד, הייתי מעיף אותו.
ובימים שהוא חשוד בפלילים, אנחנו מתבשרים על מינוי חדש: פרופסור דניאל פרידמן, זכה לקבל את התיק שהאיש עם הלשון המשתלחת (תרתי משמע) השאיר. המינוי עורר אריות (בדימ.) מרבצם, ושמענו אפילו גרגור מאיים שכויל כלפי השר החדש. הרציונאל מאחורי השמעת האיומים היה סדרת מאמרים דליקים ששוגרו מהמקלדת שלו, היישר למעוזם של שומרי החומות. ח"כ שלי יחימוביץ' מעל דוכן הכנסת הסבירה לשר החדש את המניע מאחורי המינוי: "ראש הממשלה שלח אותך להבעיר אש בביהמ"ש".
אחרי שלמדנו מהו הקוד שמפעיל את ראש הממשלה, ברור לנו שהאינטרס הציבורי לא עמד לנגד עיניו. הצוקה שמעיקה עליו, מאז התיישב על כורסתו של המושחת שקדם לו - היא שהביאה אותו להחלטה. גם אם יש בינינו רבים המשוכנעים שהמינוי ראוי (לא מכיר אותו) ברור שהמניע פסול! וכשמדובר במשפטים - למניע יש משמעות רבה.
אבל כמו בספרי ילדים, לא לעולם חוסן: הרשע בסיפור צריך לשלם בסוף. והסוף של אולמרט קרוב. אי-שם באחד מחדרי החקירות, מכינים לו חוקרי משטרה דה-ז'וו, שאמור להתגבש לכתב-אישום. אחרי השימוע, יתברר לו, שהסרדינים ששחו בקרבתו, אינם אלא דגי פיראנה, עם אותו מוטו: "קודם כל אני, אח"כ אני, ורק בסוף אני".
והציבור? לציבור לא יישאר...
