הזעקה שקמה מכיוונים מסוימים בדבר מינויו של שר המשפטים דניאל פרידמן, מסירה את המסכה מעל פניהם של אלה, כאשר לנגד עיניהם מתמסמסת לה עליונותם של אלה אשר במעשיהם עשו נזק ועוול למערכת המשפטית בישראל, במעשה האיפה ואיפה כפי שאנו עדים לה בסדרה של החלטות מקוממות מזה כמה שנים, שהאחרונה שבהן - פרשת חיים רמון הקצינה זאת והראתה את פניהם של אלה ואת צביעותם לעין כל.
הפצצה שהטילו שופטי בית המשפט בפסק דינם, מעלה שאלות כבדות משקל בחיינו הציבוריים, ובהסתכלות בפרספקטיבה רחבה ומרחיקת לכת. האם פסק דין זה חיזק את מעמדה של הרשות השופטת? האם הנורמות המוסריות של החברה הישראלית ישתנו כתוצאה ממנה? ומדוע פרשה זו הוציאה את הכעס והתמיהה בציבור בממדים כה גדולים - דבר המשתקף בסקרי דעת הקהל?
אז ראשית, אין ספק כי צורך השעה הוא, רענון סולם הערכים והנורמות המוסריות שלנו, שנדמה וחשבנו שהן כמובנות מאליהן, אם בפרשת השחיתות הגואה ואם במעשה זה שראוי לדיחוי ומיאוס. אך מאידך, נדמה כי פסק דין זה מתח את החבל הדק ממילא, בהחלטות שגויות שעל גבול האפור, כאשר באו שופטי בית המשפט והעבירו אותנו לתקופה אחרת ולזמן אחר, וכאילו התנתקו ממציאות חיינו, וממעשה לא מוסרי ונאות ו"התנהגות בלתי הולמת", הפכו את האיש ל"עבריין פלילי", והשליכו את חיים רמון מחוץ למעגל ההשפעה וממרכז החיים הפוליטיים בישראל.
פסק דין זה ייחרת בתולדות הימים כיום שחור למערכת המשפט והצדק במדינת ישראל. כיום שבו המערכת כולה התדרדרה מדרגות רבות לאחור.
כי ראשית, לא ברור כלל האם נעברה במעשיו עברה, ואף אם כן, הרי הנשיא ((בדימ.)) אהרן ברק חידד בלא מעט פסקי דין את הגישה הפרשנית ה"לאו דווקנית" - גישה של "שיקול דעת" ו"איזונים", במיוחד במקרים אשר על גבול האפור. ואין לך גבול אפור שכזה, כמו במקרה דנן.
האם מקרה הוא שציבור כה גדול מתקומם נגד פסק דין של בית משפט? איפה היה שיקול דעתם של כבוד השופטים כאשר ראו "רק" את עדותה של התובעת והתעלמו כליל מהצד שכנגד, ומההשלכות והתוצאות הבלתי הפיכות שיצרו במעשיהם? כמה משאבים הושקעו ע"י המדינה בתיק זה? ומה בדבר "הדרך" שתביעה זו הוגשה ע"י המתלוננת? הכיצד כה קל ללחוץ על אצבע ההדק, ובמיוחד כאשר מדובר באישי ציבור?! והאם מקרה הוא כאשר מדובר בהחלטות מקוממות בשנים האחרונות לדוגמא, כנגד פרופ' יעקב נאמן, רובי ריבלין, אריה דרעי ועוד?
פסק דין זה עשה עוול לחיים רמון, ובאותה נשימה עוול לצדק ולמערכת המשפט בישראל-כאשר מעמדו של מערכת המשפט ירדה בהרבה, בראייה הכללית ובמבט לטווח ארוך.
אני מכיר את חיים רמון, גם אם אינני נמנה עם חבריו הטובים, וכואב אני את כאבו! כמו על האיש, כך על הדרך, על ההשפלה, על חוסר הסבירות, ועד כמה "התנהגות לא הולמת" יכולה להוציא להורג ובכיכר העיר את טובי בניה של הארץ הזאת, ובמו ידינו, ללא שיקול דעת מעמיק - על כל המכלול, הורסים אנו את אשר יצרנו כאן בארץ הנפלאה וחמדת האבות, זה עשרות בשנים. כך כואב אני גם את כאבו של העם בישראל, שלא נשאר לו כבר כמעט במי להאמין!
יש להפריד בין עניין השחיתות, הגואה והמאוסה, שיש לפעול כנגדה בכל חומר הדין וללא פשרות, לבין מעשה לא מוסרי ודוחה, הראוי לגינוי ולהוקעה מחד, אך בל ניסחף לטשטוש מושגים שבין "התנהגות בלתי הולמת" ל"עבירה פלילית" חמורה - המכתימה את האיש לדיראון עולם, על כל השלכותיה העתידיות לאיש ולחברה כולה.
פסק דין זה לא השיגה את ה"ההישגים" שביהמ"ש ניסה ליצור כביכול בתיק זה. הדבר החיובי החשוב כתוצאה מפסק דין רמון הוא, שהוא יצר מומנטום ואווירה של שינוי במערכת כולו, מה שבסופו של דבר גרם לראש הממשלה למנות את שר המשפטים דניאל פרידמן, האיש שבעת הזאת אין טוב ממנו לשינוי המיוחל. בתקווה שיצליח במשימתו החשובה.
הוא אשר אמר החכם: את אשר לא עשה השכל, עשה הזמן!...
