אבל אוחובסקי לא הפסיד. לראיה, הוא בטלוויזיה, בפריים-טיים. הוא "גל מכוכב נולד", ישות מקבילה אך לא בדיוק חופפת לגל אוחובסקי. מה הוא בעצם מחפש בטלוויזיה? "הכי קל זה להגיד שגם אני רוצה להיות בטלוויזיה, ואז לכולם יהיה נוח לשמוע את זה והם יגידו, הוא סתם רוצה להיות בטלוויזיה. אבל אני לא מרגיש ככה. בעשור האחרון של חיי הבנתי, עוד לפני 'כוכב נולד', שלהיות עיתונאי ומבקר זה לא מספיק לי. זה לא קיום שמספק אותי. אם אתה לא מייצר משהו אמיתי בעצמך, או משפיע על התהליכים עצמם, זה הופך אחרי הרבה שנים לסוג של אוננות".
כתיבה עיתונאית זאת לא יצירה?
"לא. לא בעיני בכל אופן. אני לא אומר שזה לא חשוב, אבל בשבילי כל עולם המתבונן, המסקר, המבקר, זה לא מספיק. ניסחה את זה הכי טוב מישהי שעבדה ב'העיר' באייטיז. היא הייתה מראיינת מאוד טובה, והיא הייתה חוזרת מראיונות ואומרת: 'אני לא מבינה למה אני מראיינת אנשים שאין להם מה להגיד. למה הם לא מראיינים אותי? הדעות שלי יותר מעניינות, אפילו בעניינים שלהם'".
למעשה, התחושות האלה מקננות באוחובסקי כבר כמעט 20 שנה. בתחילת שנות ה-90 הוא כתב במוסף של "חדשות" את המדור "אוחובסקי בדרכים", שבו נצמד במשך שבוע שלם למרואיינים בעלי שיעור קומה מכל הקשת הישראלית, משלמה ארצי ועד אלוף פיקוד. "כשאתה יושב שבוע עם מישהו ונהיה חלק מהמערכת שלו, אתה מבין שאתה לא חייב להיות רק זה שמדווח", אומר אוחובסקי. "אולי מעניין אותך יותר להשיא עצה לאנשים האלה, להיות חלק מהמנגנון שמחליט.
"מהפכת המקומונים, שהיה לי בה חלק, עשתה שינוי עצום בתפישה. אבל הכל נמחק, פיסית. 'העיר' ו'חדשות' אפילו לא עלו לאינטרנט. את הדברים הכי מסעירים שכתבתי אי-אפשר למצוא. מישהי הזכירה לי לא מזמן ראיון שעשיתי ב-1985 עם ליאונרד כהן. נסעתי לראיין אותו בבירמינגהם, רדפתי אחריו ללונדון, ובגלל שהייתי צעיר ונטול פרופורציות, הכרחתי אותו לעשות ראיון השלמה אחרי ההופעה. הוא היה שיכור לגמרי, הכי לא רואה בעיניים, ואני טוחן אותו בחדר הלבשה. יצאה כתבה מקסימה. יפהפייה. אבל היא איננה, במובן הכי עמוק".
"טוב לי להיות בטלוויזיה", הוא אומר. "תמיד רציתי להיות איפה שהעניינים קורים. זה צורך שלי, להיות חלק מהמסיבה הכי טובה בעיר. כמו שבגיל 12 ישבתי בחדרה ונורא חלמתי להגיע לתל אביב. ברור שיותר שמח בערוץ 2 מאשר בעיתון בימים אלה. ברור שהמסיבה מתרחשת שם".
אז למה הוא ממשיך לכתוב? "כי זה חלק מהקיום שלי. אני בן אדם מבוגר, וזה הדבר שהתרגלתי אליו. זה מה שאני. אדם שכותב פעם בשבוע בעיתון. זה החיבור שלי לחיים. אני לא יכול להרשות לעצמי לנחור במשך חודש, כי אני צריך להגיד משהו הגיוני על העולם כל שבוע. אני ממשיך לכתוב על ענייני הומואים כי זה הכי בדמי, ובנוגע לכתיבה על מוזיקה, אני חושב שביום שאני אפסיק לכתוב על מוזיקה אני אמות. הדבר הזה שאני יושב מול המחשב וקונה עוד תקליט מאמזון, ומגיע השליח, ואני פותח את הדיסק. אני עושה את זה כל-כך הרבה שנים".
לפעמים יש תחושה שהדבר עצמו, המוזיקה, היא לא הדבר הכי חשוב לך. אתה מתעסק יותר עם מיקום האמן בתוך הסצינה. לפני כמה שנים כתבת על דיסק של אהוד בנאי ובנית דיון שלם סביב זה שמבחינת מעמדו הוא איפשהו בין שלמה ארצי לעברי לידר. זה העיקר?
"אני מאוד אוהב הקשרים, ומעמדו של אהוד בנאי בשוק המוזיקה הישראלית הוא אחד הדברים הכי מעניינים. איך דווקא האיש הזה, עם סוג הנוכחות התקשורתית הזאת, זוכה לכזה הד. אני נורא אוהב את המוזיקה של בנאי, אבל היא לא מאוד מתפתחת. עוד ועוד שירים יפים באותו מפתח. כשהם מאוד מאוד יפים זה מדהים, וכשהם סתם יפים זה גם כיף. לכן מה שמעניין זה לשאול למה התקליט מתקבל איך שהוא מתקבל, לנתח את ההקשר, להבין את הסיטואציה, מאיפה הכל בא ולאן הכל הולך. זה התפקיד של המבקר בעיני וזה גם האופי שלי. אני אוהב לסדר דברים. יכול להיות שיש מבקרים עמוקים ממני, אין לי בעיה עם זה".
מה יש לך נגד מוזיקה שחורגת במופגן מגבולות הפופ? לפעמים נדמה שכל מה שהוא לא שיר מובהק, עם בית ופזמון, מעצבן אותך.
"זה כמו להגיד שאני צר אופקים. אני לא חושב שאני צר אופקים. אני אוהב שהדברים הם מיוחדים ואחרים. מה שאני שונא זה יומרנות שאין לה כינוי, יומרנות מעצבנת. אני אדם שאוהב מוזיקה מלודית. אני לא אוהב ג'ז, נגיד. כשאנשים מתחילים לבלבל את המוח ולהתחבא מאחורי סולמות, ואז כולם אומרים 'זה מורכב, מורכב, מורכב'. מה מורכב, זה משעמם. אני חושב שבסוף בסוף הדבר הכי גאוני זה בן אדם עם קול יפה שלוקח שיר יחסית פשוט ושר את זה בצורה שבא לך למות כמו נניח אביתר בנאי או להבדיל הבנות האנגליות החדשות אדל ודאפי.
השאלה היא כמובן מה זה קול יפה.
"ברור. כאן זה נעשה טריקי. הקול היפה יכול להיות ניק דרייק או אסתר עופרים, שרה קרנקל מ'סנט אטיין' או קונור אוברסט, מתי כספי או אריק איינשטיין המוקדם...", וכשנדמה שהפעם הוא יצליח לא להשחיל פנימה שני זמרים מסוימים, הוא מוסיף: "... ריטה או עברי לידר".
