מסיבת האייטיז המוצלחת של "כוכב נולד" אתמול לא הצליחה לטשטש את העובדה שהגיע הזמן לפקח על גיל המינימום להשתתפות בתוכניות שכוללות את צביקה פיק בחליפת נצנצים. לא בגלל חליפת הנצנצים, שבאופן יוצא דופן דווקא הלמה את הסיטואציה - מחווה לשנות ה-80 - אלא בשל תסמונת ה"טלוויזיה טאליבן". הרי הטלוויזיה שלנו החליפה מזמן את מוסד ההורות, וכפי שגילינו בשבועות האחרונים, גם הורים הם עניין שמצריך פיקוח: התגובה ההיסטרית של אור קולנברג להדחתו ביום ראשון, כמו-גם לנוכחות המצלמה בכלל, הזכירה שעם כל הכבוד לחביבותו המוקפדת של צביקה הדר, יש סיבה טובה לשמור על הילדים שלנו גם כשהם נמצאים במרחב מוגן בלב הקונצנזוס הציבורי.
אז נכון, ללירן דנינו זה דווקא עובד. נכון, גם סוזן בויל התמוטטה אחרי שהשתתפה בתוכנית הבריטית המקבילה, ואלוהים יודע בת כמה היא. אין ספק שהלחץ האטומי וההתעקשות הלא מובנת להדיר שעות שינה מעיני המתמודדים יקשו על כל אדם, צעיר או מבוגר, במיוחד כזה שרגשות הם חלק מהעולם הפנימי שלו. אבל מצבור המקרים שבהם החולשה מתגלה ככל שהגיל צעיר מעורר בכל זאת שאלות קשות, כמו האם אנחנו באמת מעדיפים להשקיע את כספי האסאמאסים שלנו בשרשרת של טיפולים פסיכולוגיים עתידיים.
אור קולנברג בן ה-18, שהציג שלשום את אחת ההדחות המוצדקות בתולדות התוכנית, אלחי רפואה בן גילו שהועזב אתמול ודניאל ברזילאי בן ה-17, שעוד מתנדנד - ניצבים מולנו כמו תינוק בשלב המראה, מנסים לקרוא באישונים שלנו (וחמור מכך, באישוניהן של בנות ה-11 המייבבות באולפן) מי הם. אמש, כשגידי גוב התארח בתוכנית, חף מפוזה וסוחף כתמיד, הניגוד היה עז במיוחד: הוא העיף מבט מתפלא בשלל הנערות הקוראות תרועות רמות, וניסה להבין מי הן, מה עובר עליהן, או איזה כדורים בדיוק שמו להן בקולה. מי הוא? את זה היו לו 60 שנים פוריות לברר. בקיצור, לא יקרה שום דבר רע אם נפנה את הבמה לכישרונות מקשישים בני 20 פלוס, ונאפשר לילדי הפלא להתבשל עם עצמם עוד שנה. ואף מילה על מייקל ג'קסון.
מעבר לחרדה הגוברת לאוסף הפעוטות, התוכנית הצליחה לספק לא מעט פאן, כולל המשפט האלמותי: "תימנים הם לא זמירים, הם אוכלים אותם" (תודה לדנה). מסיבת האייטיז הוכיחה את הצורך בהגבלת הגיל (ילד בן 17, משכנע ככל שיהיה, לא יעבור טוב עם שיר על "חייל שבוז בלבנון"), אבל גם הראתה שהעונה הזו הצליחה לקבץ על המסך כמה וכמה כישרונות נאים. מיי חורכת את המסך והגרון, פאולה הורסת גם כשהיא לא במיטבה, ומיטלמן על ה-Keytar הזכיר איזה מזל זה שאף אחד לא יכול להדיח אותו.
הפט שופ בויז? לא סתם הם זכו במקומם הנידח בקצה הטור הזה. אחרי כל הציפיות, של אוחובסקי ושלנו, ניל טננט וכריס לואו הספיקו לשיר את "Love etc.", ליהנות משגיאות הדקדוק של צביקה הדר ("Its has been a pleasure" וכו'), ולברוח. בשביל ההופעה הקלושה הזו, שהורכבה בעיקר מפלייבק לא משכנע ומעיל שנראה כמו פוחלץ של כדור דיסקו, לא היה שווה להתבשל 50 שנה, ובטח שלא לשחוט כדור דיסקו.
