ספקותי באשר למידת התאמתו של העיתונאי-הידוען רפי גינת לשמש כמנהל חברת החדשות של הערוץ השני (במקומו של שלום קיטל, הפורש בעוד כחודשיים) התאמתו מאליהם השבוע כאשר התחוור לי, שהאיש הנוהג להלך אימים על יצרני חומוס ופדופילים הוא בעצם פחדן שאינו מוכן להתעמת עם ביקורת המוטחת נגדו בנושאים עקרוניים הקשורים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת.
לפני זמן לא רב פניתי בשם עמותת אומ"ץ אל שר התקשורת, מבקר המדינה וחברי מועצת הרשות השנייה, בדרישה שיפעלו לסיכול מועמדותו של גינת לתפקיד, בגלל קשריו ההדוקים מדי עם אילי הון במדינה, ובמיוחד עם מוזי ורטהיים, בעלי תשלובת קוקה-קולה ישראל, שהוא גם אחד מבעלי קשת, אחת משתי זכייניות הערוץ השני. ורטהיים, למען הסר ספק, פועל ללא לאות למען בחירתו של גינת, חברו הקרוב.
בהקשר לכך, ציינו בפנייתנו כי חוק הרשות השנייה קובע שחברת החדשות של הערוץ "תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה"; וספק האם גינת, לנוכח מחויבותו לאילי הון שונים, יוכל לשמור בקפידה על עיקרון זה.
לאמיתו של דבר, הפנייה נועדה לסכל תהליך מסוכן, שלצערי הולך וצובר תאוצה: קשר בין ההון והתקשורת, שהשלכותיו עלולות להיות הרסניות לא פחות מזה של הקשר בין ההון והשלטון, שהשחית חלקות טובות רבות במדינה. כלי התקשורת, כמה מפתיע, נמנעו ברובם מלדווח לציבור על פנייתנו זו, חרף חשיבותה. מדובר במעשה חמור, ואין זה משנה האם השותקים נהגו כך מתוך טעמי קולגיאליות של "שמור לי ואשמור לך", או מתוך מורא מגינת, עורכו של ידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה, והמגיש והעורך של "כלבוטק", תוכנית הטלוויזיה הפופולרית.
לאור כל זאת, הופתעתי כשהוזמנתי השבוע להתראיין על הפרשה בתוכנית "תיק תקשורת", אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה החינוכית, מה גם שעמותת אומ"ץ מתחה באחרונה ביקורת חריפה על כמה מהלכים פנימיים שבוצעו בערוץ התקשורת הזה. כשהגעתי לאולפן, נאמר לי כי איש מבין אלה שהוזמנו להתעמת עימי בסוגיית גינת - בהם יו"ר הרשות השנייה, נורית דבוש - לא הסכים להגיע, מסיבות שלא נמסרו לי. לא היתה לי בעיה להתראיין בגפי. יצאתי מתוך הנחה שהראיון עימי יתקיים כסדרו, ובעקבותיו יתבקשו גורמים שונים, בהם חתן השמחה גינת, להגיב בכתב על דברי המרגליות שיפיק פי.
המראיין, חיים זיסוביץ', הקשה עלי בשאלות נוקבות. בין היתר, הסברתי לו את הסכנות הטמונות בשילוש הלא-מקודש הון-שלטון-תקשורת והבהרתי שעמותת אומ"ץ תיאבק נגד התופעה הפסולה הזאת. כדוגמא, הזכרתי את מעורבותו האישית הבוטה של ורטהיים, בניסיון למנוע בשעתו את שידורו של תחקיר שהכין צוות התוכנית "עובדה" על התנהלות חברת התעופה ישראייר. בנוסף, העליתי על נס שליח ידוע לדבר עבירה - רני רהב, יחצ"נם הבלתי-נלאה של אילי ההון - שנוהג להשתלח בעיתונאים שמעזים לא לצעוד בתלמים שנחרשו עבורם; תמרור האזהרה האחרון שהוצב בהקשר זה בפני חופש הביטוי הוא התפטרותו של גבי גזית מרשות השידור. גזית, חתן אות אומ"ץ על פועלו העיתונאי האמיץ בתוכנית "הכל דיבורים", עוזב את הרשות במחאה על כך שמעסיקיו אילצו אותו להתנצל בפני רהב על כמה הערות ביקורתיות שהשמיע נגדו בשידור.
אשר לגינת, הבהרתי בראיון שמאבקה של עמותת אומ"ץ נגד המינוי הצפוי אינו מאבק אישי, אלא מאבק עקרוני, על-רקע התנהלותו המקצועית הבעייתית בכל הקשור לאינטרסים של אילי הון. הבעתי בפני זיסוביץ' את החשש שגינת, המתחכך בשועי הארץ, ישרת את האינטרסים של ידידיו, אם בפרסום ידיעות החשובות להם ואם במניעת פרסום ידיעות שליליות על אלה שהם חפצים ביקרם, בהם שרים ואישי ציבור שמטיבים עם עסקיהם. לגינת, כך סיפרתי, יש היסטוריה לא מכובדת בכל הנוגע להענקת "טיפול" עיתונאי מחמיא לאילי הון מסוימים ובפסילת כתבות לא מחמיאות אודותיהם.
מניסיוני האישי העשיר בעולם התקשורת, אני יודע שעורכים ומו"לים שפועלים בסתר לגנוז או לצנזר כתבות ביקורתיות על אנשי שלומם משתדלים שטביעות אצבעותיהם לא ייחשפו. במקרה של גינת, פעילותו הבעייתית נחשפה בשעתו בעקבות תביעה שהגיש ניר בכר, בעבר עורך המוסף "7 ימים", נגד ידיעות אחרונות, לאחר שפוטר מתפקידו. בתצהיר הגיש לבית הדין לעבודה, בכר גילה כי גינת נהג להתערב בתוכנן של כתבות על אילי הון. כך, למשל, גינת עיכב במשך שבועות רבים פרסום תחקיר העוסק בניסיונותיהם של אישי ציבור ומקורבי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לקדם את עסקי ספינות הקזינו של איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף. "לפרסום התחקיר בעת ההיא היתה חשיבות ציבורית עצומה", נכתב בתצהיר, "למיטב ידיעתי, הסיבה לדחיית הפרסום היתה העובדה שאישיות ציבורית קרובה למו"ל מוזס היתה ממושאי התחקיר".
לפי עדותו של בכר, גינת פסל, בין היתר, כתבה שבה "כיכב" אלי לנדאו, לשעבר ראש עיריית הרצליה ויו"ר דירקטוריון חברת החשמל (ממקורביו של שרון). לנדאו, חבר אישי של ורטהיים ושל יולי עופר, גייס אותם להיות שותפים במרינה של הרצליה, שנסיבות הקמתה הן אחת מפרשות השחיתות החמורות בתולדות המדינה. וכשם שידע גינת להיטיב עם חבריו שלו ועם חבריו של מוזס, כך ידע להשתמש בעיתון כשופר נגד מי שאינו נמנה עם אנשי שלומם. "גינת לא היסס לנצל את מעמדו כעורך ראשי כדי לבוא חשבון עם מי שהוא מחשיב ליריביו האישיים או ליריבי העיתון", כתב בכר.
מיותר כמעט לציין: גינת הכחיש את דבריו של בכר. בכתב הגנה שהגיש נטען, כי בכר בודה דברים כדי לפגוע במעסיקיו וזאת לאחר שהחליטו לפטרו - במסגרת שינויים שבוצעו בעיתון. נטען עוד, כי בכר לא קיים הוראות מערכת כאשר סירב לקבל את מרותו של עורך העיתון, ותחת זאת ביקש לפרסם תחקירים בלא תימוכין ראויים. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, וזו הוגשה וקיבלה תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה.
עדותו של בכר לא הפתיעה אותי. מאז ומתמיד הערכתי כי בלקסיקון של גינת, השחיתות מתחלקת לשתי קבוצות: זו של העשירים, שהיא בדרך-כלל לגיטימית; וזו של האזרח הפשוט - המוסכניק או השיפוצניק או המתדלק בתחנת הדלק - שאותה חייבים להוקיע בראש חוצות, ובמקרה הצורך אף לפרסם קלסתרון של הפושע.
זיסוביץ' התייחס בשאלותיו לתפקיד הציבורי השני שלי - חבר נשיאות מועצת העיתונות - והקשה מדוע המועצה אינה מטפלת במקרים כגון אלה (גניזת או צנזור כתבות), אם אומנם יש בהם משום פגיעה בחופש העיתונות. הבהרתי לו כי למגינת לבי: מועצת העיתונות היא גוף חסר שיניים שאינו ערוך להיאבק בקשר בין הון ותקשורת; היא מתמקדת בסוגיות הקשורות לאתיקה של עיתונאים, ופחות בנושא אתיקה של מו"לים.
שעה קלה לאחר הקלטת הראיון, נתבשרתי על-ידי עורכי "תיק תקשורת" ועל-ידי היועץ המשפטי של הטלוויזיה החינוכית שיש בעיה עם שידורו, בעקבות מכתב אזהרה ששיגר אליהם פרקליט ידיעות אחרונות, עו"ד מיבי מוזר. במכתבו טען מוזר כי דברי נגד גינת מהווים כביכול הוצאת דיבה והזהיר את הערוץ מפני שידורם ברבים. למרבה הצער, פרנסי הטלוויזיה החינוכית נבהלו והתקפלו בפני גינת. הראיון המפולפל הומר בהודעה לקונית מפי זיסוביץ', שבישר לצופים כי בגלל איום בתביעה משפטית, שידורו יידחה בשבוע, לצורך עריכת בירורים שונים.
אני רוצה עדיין להאמין ש"תיק תקשורת" היא תוכנית בלתי תלויה, שאינה נכנעת לתכתיבים של אדם מסוגו של גינת, חברם של בעלי ההון, שבמקום להתעמת איתי ולנסות לסתור את דברי בשידור, נהג כמו פחדן והסתתר מאחורי גלימתו של מוזר, אביר חופש הביטוי, פרקליט שייצג אותי בעבר כמה פעמים, בשנות עבודתי בידיעות אחרונות, מול גורמים שונים שאיימו על העיתון ועלי אישית בתביעות של לשון הרע, בניסיון לסתום את פי ולמנוע פרסום של תחקירים ביקורתיים שהכנתי (אני אספן כפייתי של מכתבי אזהרה מעורכי-דין, שלאורך השנים איימו עלי בתביעות דיבה. את חלקם הצגתי בשעתו בגלריה עמליה ארבל, בתערוכה שנשאה את השם "על חבל דק", לצד מסמכים על-אודות שני תריסרי תביעות דיבה שהוגשו נגדי בפועל, שבאף אחת מהן לא הפסדתי. כעת אוכל לצרף את מכתבו של מוזר לאוסף).
בעצם, לא הייתי צריך להתפלא לנוכח התנהלותו הפחדנית של גינת. לפני כשנה עמדה להתפרסם ב"גלובוס" כתבת פרופיל לא מחמיאה אודותיו, פרי עמלו של העיתונאי שרלי שטרית. היא מעולם לא פורסמה. אינני יודע מי לחץ על בעליו של העיתון, אליעזר פישמן, לגנוז את הכתבה. האם היה זה ארנון (נוני) מוזס, שפישמן שותף עימו בבעלות על ידיעות אחרונות, או שמא גינת עצמו? בכל מקרה, אם גינת כה חושש מחשיפה תקשורתית, נראה שיש לו מה להסתיר.
איזה מצב עלוב: עיתונאי המקדם בתוכניתו הטלוויזיונית עשרות תחקירים, ובמקביל משמש עורך ראשי של עיתון חשוב המפרסם בשנה מאות תחקירים, חושש מתחקיר שנעשה עליו. האיש בעל הקול הרועם, שבמשך שנים שימש ככרוז-מעודד במשחקי קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב (את התפקיד עזב רק אחרי שהתמנה, לפני כשנה, לעורך ידיעות אחרונות). עם זאת, הוא התבקש לשמש כקריין הפרסומות של העיתון, שדרוג ראוי לציון), היה שותף להשתקת קולו של עיתונאי שביקש לשפוך אור על התנהלותו. אני מקווה כי במוקדם או במאוחר תימצא דרך לפרסם ממצאים מעובדים ומשודרגים של התחקיר הגנוז, אולי באתר "חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc).
אודה ואתוודה: מעולם לא התפעלתי מרמתו של גינת, השנוי במחלוקת, שאורחות חייו הראוותניים אינם הולמים כל-כך עיתונאי המתיימר לחשוף את העוולות הנגרמים לאזרח הפשוט. משום מה, מקננת בי ההרגשה שמה שבאמת מעניין אותו הוא דווקא ה"שואו" והרייטינג של התוכנית, ולא הבעיות האמיתיות המועלות בה.
היתה לי בעבר הזדמנות לעמוד מקרוב על אופיו של גינת, אחרי שנעצר על-ידי המשטרה בחשד לקבלת שוחד וטובות הנאה (פרשה שבה זוכה על-ידי בית המשפט). באותה עת שימשתי בתפקיד יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב. גינת פנה אלי בבקשה שהקופה הדלה של האגודה תסייע לו במימון ההגנה המשפטית שלו. הבהרתי לו כי כספי האגודה מיועדים למימון תביעות משפטיות עקרוניות, הנוגעות לכלל ציבור העיתונאים, ולא למימון הסתבכויות משפטיות אישיות של חברי האגודה. הוא לא קיבל את עמדתי ונטר לי על כך. בסופו של דבר, גינת זוכה מההאשמות ויצא מהפרשה בשן ועין.
כעבור זמן מה, כשנודע כי ראש היחידה לחקירת פשעים חמורים דאז, תת-ניצב סנדו מזור, עומד להתמנות לראש מחלקת החקירות במטה הארצי, בדרגת ניצב, החליט גינת לנקום במזור על כך שהאחרון הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת גם אחרי זיכויו. גינת הגיע לביתי בניסיון לרתום את עמותת אמיתי (גלגולה הקודם של עמותת אומ"ץ) לבלימת המינוי, בנימוק שהשופטת כינתה את מזור "שקרן". ניסיתי לשכנע אותו להירתם למערכה מאחורי הקלעים. הוא סירב. ניכר היה שהוא רוצה לגונן על עצמו ומעדיף לשלוח אחרים לשדה הקרב - תכונה שכיחה בקרב פחדנים.
והנה, כשעמותת אמיתי, בלי לחכות לגינת, החלה לטפל בעניין מינויו של מזור, פנה אלי לא אחר מאשר נוני מוזס (לימים הבוס של גינת, ובאותה העת הבוס שלי), בבקשה שאניח למזור, עימו הוא ניהל קשרים סמויים משתלמים. חרף העובדה שסיכנתי בכך את מקור פרנסתי, לא נעניתי לו. לצערי, היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, שבתקופתו חלה זילות בתפקיד, הכשיר את המינוי הבעייתי הזה.
למרבה האירוניה, דווקא העיתון של מוזס הוא שעתיד "לסמן" את מזור, מאוחר יותר. כאשר מונה גינת לתפקיד עורך ידיעות אחרונות, הוא ניסה ליזום פרסום תחקיר במוסף "7 ימים" על ניצב (בדימ.) מזור, שהתמנה בינתיים לשגריר ישראל ברומניה. לפי עדותו של בכר, "גינת טען כי למזור עסקים במזרח אירופה שראוי לבדוק את כשרותם, וכן טען טענות בנוגע לעסקיה של אשתו של מזור, שהעמידו את מזור במצב של ניגוד עניינים חמור, בהיותו בכיר במשטרה". לדברי בכר, הכתבת אשר מונתה לבדוק את העניין, שוש מולא, מצאה כי אין כל ממש בטענות של גינת.
שם המשחק של גינת היה ונשאר הכסף והשררה. לא התפלאתי לקרוא שהוא דרש מחברת החדשות מענק חתימה בסך מיליון דולר כתנאי קבלת תפקיד המנהל - ניסיון לתמחר את המוניטין המדומים שלו. מאז ומתמיד, המאמץ לצבור הון קידש, מבחינתו, את האמצעים. נכסיו הבלתי מבוטלים הופכים אותו לחבר מכובד באליטה החברתית ומאפשרים לו לחקות את סימני ההיכר שלה: יאכטה יקרה, מכונית מפוארת מאוד, בית לתפארת, ועוד כהנה-וכהנה סמלי סטטוס המבחינים אותו מחלק ניכר מהעיתונאים, הנאבקים על פרנסתם.
עד היום אני מתקשה להבין מדוע מוזס התעקש כל-כך למנות את גינת לעורך ידיעות אחרונות, תוך התעלמות בוטה ממחאותיהם של כמה מבכירי העיתון, שהצביעו על הרקורד המוסרי והבעייתי שלו. האם לא היה ער, למשל, לניגוד האינטרסים החמור בין תפקידו של גינת כעורך העיתון לבין תפקידו הטלוויזיוני כמגיש וכעורך "כלבוטק", עליו סירב לוותר? בכר התייחס לסוגיה זו בתצהירו, כשטען כי "כשהיה על גינת לקבל החלטות הנוגעות לנושא זה (ניגוד האינטרסים, א.א.), הוא לא היסס מלעסוק בכתבות ובפרסומים הנוגעים ל'רשת' (הזכיינית המשדרת את "כלבוטק", א.א.) ולזכיינים האחרים, כאשר לא אחת קיבל החלטות מוטות לרעת 'קשת' או 'טלעד'".
מאותה הסיבה, קשה לדעת מדוע מבקש עתה נוני להשתחרר מגינת ולא לחדש את חוזהו, המסתיים בקרוב. הטענה שגינת לא הזניק את העיתון בתקופה שבה העיתונות הכתובת נמצאת בשקיעה, בין השאר בשל עקשנותו להפיק במקביל את תוכנית הטלוויזיה שלו, נשמעת פשטנית מדי. אודה על האמת: קשה לחדור למוחו של נוני המופנם, אשר נדמה לעיתים כמי שממדר גם את עצמו. בכל מקרה, התסריט שלפיו שחרורו של גינת מידיעות אחרונות יתורץ במעברו לחברת החדשות של הערוץ השני עלול להיות מסוכל בזכות מאבקה של עמותת אומ"ץ נגד המינוי. אולי בשל כך יצא עלי קצפו של עו"ד מוזר, שליחו של מוזס, שפעל לסכל את שידור הראיון עימי.
שמחתי לקרוא אתמול בעיתון הארץ התייחסות ראויה של מבקר הטלוויזיה אהוד אשרי לצעד שנקט פרקליט ידיעות אחרונות בשם עורכו הראשי. לדברי אשרי, "כעורך עיתון ומגיש תוכנית תחקירים צריך גינת להיזהר מאוד משימוש בנשק הדיבה לבלימת פרסום עיתונאי. אדרבה, הוא אמור לשמש דוגמה ולהתייצב באומץ מול הטענות נגדו. אילו נתקל באיום מדומה מצד אחד ממבוקריו, היה מכנה אותו בוודאי 'ניסיון לסתימת פיות', וספק האם היה מתקפל".
ייתכן כי במעשהו הנלוז כרה גינת קבר תקשורתי לעצמו, הן בידיעות אחרונות והן ב"כלבוטק": איש ציבור, בעלי תפקידים וגופים ציבוריים ופרטיים אשר ירצו בעתיד למנוע פרסום תחקירים על פעילותם בעיתון או בתוכנית, יפעילו נגדו נשק דומה, באמצעות מכתב אזהרה מוקדם מעורך-דין. הניצחון הזמני של גינת הוא אפוא ניצחון פירוס.
למען הסר כל ספק, עמותת אומ"ץ תמשיך במאמציה לפעול לבלימת מינויו של גינת לתפקיד מנהל חברת החדשות של הערוץ השני. אני רק מקווה שמקבלי ההחלטות בידיעות אחרונות לא ינקמו בנו על מאבקנו הלגיטימי נגד העורך הראשי של העיתון ולא ימנעו פרסום ידיעות אודות פעילותנו המסועפת לביעור השחיתות במדינה. זכותם של קוראי העיתון לדעת על פעילות חשובה זו; ואם בכל זאת יחליט העיתון להחרים את אומ"ץ, מן הסתם נמצא דרכים אלטרנטיביות להבטיח את זכותם זו של קוראיו. אחרי הכל, יש לזכור: עיתון ידיעות אחרונות מוגדר כמונופול. כך שלצד עוצמתו בשוק התקשורת, הוא מחוייב למסור לקוראיו דיווח נכון והוגן. מניעת מידע באופן מכוון, משיקולים זרים, עלולה להיחשב כהפרה של חוק ההגבלים העסקיים.
