הווידיאו הרג את כוכב הרדיו, והאינטרנט הרג את כוכב הווידיאו. את להיט הריאליטי הדבילי הכי לוהט של הקיץ, "מגודלים", לא תמצאו על מסך הטלוויזיה שלכם. הצפייה בו ניתנת בצורה חופשית באתר האינטרנט של סלקום, 24 שעות ביממה. חוקי המשחק פשוטים מאוד - שמונה אנשים (מאז התחילה התוכנית כבר סולק חבר אחד) תקועים במשך 21 יום במקום דמוי בית סוהר עתידי, שכל פרט בו נמצא בשליטתם של הצופים. המתחרים לבושים בגדי גוף בצבע קבוע, שחס ושלום לא נתבלבל בין האנדרואידים חסרי האישיות, והקהל הצופה באינטרנט או בסלולר או זה שמחליט מה עולה בגורלם, בהצבעה לשאלות שנשאלות ללא הרף. מי לדעתכם מפחד ממחטים? ולמי מגיעה מיטה הלילה במקום לישון על הרצפה? מי יאכל מוס שוקולד ומי ימשיך להיות רעב? אלה בינתיים סוג השאלות ששואלים את הצופים. מהבחינה הזאת, "מגודלים" היא הפנטזיה הפרועה של כל מי שאהב להתעלל בטמגוצ'י שלו וקיווה בסתר ליבו שיום אחד יוכל לעשות את זה לאנשים אמיתיים.
צפייה ב"מגודלים" מעלה שאלה קשה שבוודאי מטרידה רבים - כל האנשים האלה, שממלאים כל-כך הרבה תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, מי אלה? מאיפה הם באים, ואיך עוד לא נגמרו בארץ האנשים שמוכנים לסכן את עצמם ככה? סיכון בחשיפת יתר, בהשפלה, בשלילה של זכויות בסיסיות שנרמסות בשם המשחק. אם פעם הדבר הכי חשוב להורה היה להקנות לילדו ביטחון עצמי, נראה שהמשימה הצליחה מעל למשוער - יש יותר מדי אנשים עם ביטחון עצמי מופרז, על גבול המגוחך, שמוכנים להשתתף בתוכניות ריאליטי. ואפילו יותר משונה - הרבה אנשים רוצים לצפות בהם.
לפעמים, מרוב שקל להילכד בבידור של תוכנית הריאליטי, והיא יכולה להיות מאוד מבדרת, אנחנו שוכחים את השאלה הגדולה - איפה עובר הגבול? האכזריות כלפי המשתתפים בתוכנית גדולה מדי? רוב תוכניות הריאליטי יודעות להסתיר היטב את האכזריות הטמונה במשחק שלהם - ב"הישרדות" אפשר להאשים את איתני הטבע, או את הטבע האנושי שמוכן לעשות הכל בשביל לזכות במיליון דולר. תוכניות ריאליטי מבוססות כישרון מתחבאות מאחורי סוללת שופטים, שיודעים להעליב ולהשפיל בביקורת שיכולה להיות גם לא עניינית, אך יזכו למחילה אחרי שיחננו משתתף אחד או שניים אחרים. האח הגדול הצליחה לשכלל את אומנות הסתרת ההשפלה בכך שהעניקה את היכולת להטיל משימות על המתמודדים לגוף אמורפי, קולו רק נשמע מדי פעם ברחבי הבית והוא כביכול לא קיים, אלא בסך-הכל קולו של אלוהי המשחק. וככה הייאוש של המתמודדים נעשה יותר נוח, כשהם לובשים חליפות תרנגולת במטרה לבשל 20 חביתות בחמש דקות.
יש משהו לכאורה לא מזיק ב"מגודלים". לפעמים היא מזכירה יותר מדי את הצפייה ב"טלטאביז" - יצורים בצבעים זוהרים מסתובבים בחוסר מעשה בחלל מלא בחפצים משונים, ממלמלים גיבובים משונים שלפעמים מזכירה איזושהי שפה, וחוזרים על אותן הפעולות עוד פעם ועוד פעם באושר גדול. אבל התפיסה של מגודלים מפחידה בעיקר מפני שהיא פוטרת את עצמה מעונש. היא מעבירה לצופים בבית את היכולת להתאכזר. הם אלה שיחליטו למי מגיע אוכל ולמי לא, הם אלה שיחליטו מי צריך להתקלח ומי צריך לסתום את הפה. "מגודלים" זה לא מקום לאנשים עם יכולות עצמאיות. הם בסך-הכל כלי המשחק, והפעם הם כלי המשחק שלנו ואנחנו רשאים לעשות בגופים החלולים כרצוננו.
בתחילת החודש "סלקום" הציגה פרסומת מגעילה ומתועבת, שבה חבורת חיילים משחקת כדורגל עם פלשתינים מעבר לחומה כשהם שרים כמה ש"סבבה אגוזים" להם. לפלשתינים מהצד השני אין פנים, אין שם ובטח שאין כיף סבבה אגוזים. אבל מה אכפת לסלקום מי נמצא בצד השני של החומה? ועל זה לא קמה צעקה ציבורית גדולה. חוץ מכמה הדים "שמאלניים" בתקשורת, זה לא ממש הזיז לאף אחד. הנה, לא עבר חודש וסלקום מציגה סדרת אינטרנט שבבסיסה רעיון די מחריד, שמעניק הצטיינות למי שמוכן לוותר על האישיות שלו למען המשחק. ומה מסתבר? גם כאן לא קמה צעקה גדולה. זה לא שלא אכפת לצופים מהפלשתינים, סתם לא אכפת לצופים מבני אדם בכלל. הרי מה בסך-הכל אנחנו רוצים? רק לעשות כיף, ב"סבבה אגוזים". מי היה מאמין שעוד נתגעגע לטלוויזיה?