הלב מתמלא רחמים על מהות החיים של שרי אריסון. האישה העשירה הזו, מושא קנאתם של רבים וטובים, חיה את רוב חייה ב"אומללות" כדבריה, כשהיא נושאת בלבה כדור של עלבון שירה בה, בעודו בין החיים, אביה תד אריסון. מתברר כי העושר, עצום ורב ככל שיהיה, אינו יכול לשמש מרפא לכאב החותך, אף לא לעמעם את ייסורי הנפש.
הדברים הבאים אינם תולדה של פסיכואנליזה חובבנית. הם מסתמכים רק על ניתוח מהלכיה, אמירותיה הציבוריות ועל עדותה היא, אותה הציגה, בגילוי לב חושפני, בראיון שהעניקה לפני כשנתיים וחצי לידיעות אחרונות.
"כל החיים חייתי בפחד", סיפרה שרי אריסון. "כבר בתור ילדה קטנה, ואחר כך כנערה וכאישה בוגרת - חייתי בפחד. רוב החיים שלי היו מאוד אומללים. היו לי פחדים נוראיים מכל דבר, מגובה, מטיסות, לא הבנתי מאיפה זה בא. עד שקראתי את הספר של ד"ר בריאן וייס 'ריפוי בנבכי הזמן', שאצלו עשיתי טיפול של 'גלגול נשמות', וזה שינה לי את החיים".
ומה היה השינוי? מסבירה שרי אריסון: "מה ששינה לי את החיים זו הידיעה שלכל אחד בעולם הזה יש תפקיד, שלכל אחד יש שיעורים ללמוד... שהחיים האלה לא נגמרים, אלא יש עולם אחרי זה, ואם אתה לא עושה את התיקונים עכשיו בגוף הזה, בזמן הזה, אז תצטרך לחזור ולחיות אותם שוב. זה אולי נשמע לא נורמלי לאנשים שאין להם את הידיעה הזו, אבל זה משהו שידוע בכל הדורות. זה מהקבלה ומכל הדתות".
ניתוח הטקסט הזה מצביע על רעיון פשוט: מי שאיננו עושה בחייו הנוכחיים את "התיקונים" הנדרשים - יהיו מה שיהיו - תצטרך נשמתו, לאחר מותו, לחזור אל גוף גשמי כלשהו כדי שהאדם החדש שלגופו התגלגלה הנשמה הישנה, יוכל לחיות שוב במטרה "לתקן" את מה שלא הצליח לתקן בגלגול הקודם. וכך, כנראה, עוד ועוד גלגולי נשמה, עד שה"קלקול" יתוקן.
אני משוכנע כי שרי אריסון מאמינה באמת ובתמים במה שהיא אומרת ועל כן חובתו של כל אדם להבין כי כל מעשיה, בגלגול הנוכחי של גופה הגשמי, נועדו אך ורק לתקן את מה שלא תוקן בגלגוליה הקודמים.
נכון כי במסורת היהודית לא כולם מחזיקים ב"תורת התיקונים" של שרי אריסון. אחד מחסרי האמונה הזו היה קהלת, מלך ישראל בירושלים, שהביע את דעתו הנחרצת כך: רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת. (קהלת, פרק א', פסוק י"ד). אבל במסגרת כלל היסוד הדמוקרטי של חופש הביטוי והאמונה מותר לשרי אריסון להאמין, בכל עצמת השכנוע העצמי, שדעתה היא הנכונה ולא דעתו של קהלת, החכם באדם.
לשרי אריסון, ילידת ניו-יורק, לא היו חיים קלים מלכתחילה. בהיותה בת תשע התגרשו הוריה והיא עברה להתגורר בישראל עם אמה. בגיל 12 שבה לארה"ב והתגוררה עם אביה ומשפחתו החדשה. כל 'פסיכולוג באגורה' יודע כי לגירושים יש השפעות מזיקות על נפשם הצעירה של ילדים, השפעות שאולי לעולם אי אפשר להשתחרר מהן. אבל כל הצער והכאב שנבעו מהקרע במשפחה הם כאין וכאפס יחסית לאירוע אחד, מכאיב ופוגע, שאולי לא יוכל לתקון בחייה של שרי אריסון והוא התייחסותו אליה של אביה תד אריסון, מייסד שושלת הממון המשפחתית.
תד אריסון היה איש עסקים ממולח אבל כנראה לא הבין היטב את נפש האדם, ובוודאי לא את נפשה הרגישה והפגיעה של בתו שרי. הוא כנראה גם לא הבין את משמעות הפתגם "חיים ומוות ביד הלשון" ולא העלה על דעתו כי מילים יכולות להרוג ובוודאי לפצוע. כי אילו ידע והבין סביר מאוד להניח שלא היה משחרר לתקשורת את האמירה חסרת הרגישות כי תפקידה בחיים של בתו שרי הוא לשבת בבית ולגדל ילדים, ולא היה מדיר אותה, בצוואתו הראשונה, מכל תפקיד משמעותי בניהול העושר המשפחתי.
אמירה מן הסוג האומלל הזה יכולה לפגוע בכל אדם, אך כאשר אב משמיע אותה ביחס לבתו, ברור לחלוטין מה מידת ההיזק הפסיכולוגי שנגרם לנשמתה הרגישה והפגיעה של שרי.
כאילו כדי להוסיף חטא על פשע גרם תד אריסון לבתו נזק נפשי נוסף בהעדפתו הברורה את שלמה נחמה, עליו אמר שהוא אוהב אותו כאילו היה בנו השני, כאשר העניק לו את הבכורה על פניה והעניק לו נתח משמעותי בחברת ההשקעות הפרטית שלו, חברה שבאמצעותה שלט בבנק הפועלים.
שרי הפגועה סירבה להשלים עם הזלזול שהובע בהתבטאויותיו ובמעשיו של אביה. השלמה מן הסוג הזה היתה יכולה לקבע בעיני הציבור את ההערכה, כי בעיני אביה היא בעלת חשיבות מדרגה שנייה. שרי ביקשה לקבל על עצמה גם סמכות וגם אחריות כדי להוכיח, בעיקר לאביה, כי איננה נחותה וכי היא בעלת ערך ויכולת. כדי לנסות ולרפא את הפציעה המדממת יצאה שרי למלחמה נגד אביה. עוצמת האמוציות שהופעלו במאבק האיתנים הזה היתה ההוכחה הברורה לעוצמת הפגיעה. שרי לחצה על אביה, הסתכסכה איתו, יצאה נגדו. בסופו של דבר, ככל הנראה, קלט אריסון, לא רק במוחו אלא גם בנפשו, את השגיאה החמורה ששגה ביחס לשרי והוא עשה מעשה שעיקר תכליתו היה להראות לה שדעתו עליה השתנתה לטובה. חודשים ספורים לפני מותו שינה אריסון את צוואתו והוריש לשרי את עסקיו בישראל, יחד עם מניות בחברה "קרנבל קרוז" שבה עשה את הונו, ובנוסף לכך עוד כמה מיליארדי דולרים השוכנים לבטח בנאמנויות.
ואכן, זה היה הצעד הראשון לתחילת תהליך ההחלמה העצמי של שרי.
ים של רכילות צהובה הציף את נישואיהם המתוקשרים של שרי עם עופר גלזר, אך גם מתוך הים הזה, עדיין אי אפשר להבין אלו אמוציות הביאו אותם מלכתחילה זה אל זרועות זו. דבר אחד ברור - עופר עשה לשרי טוב. נראה כי הוא חיזק עד מאוד את ביטחונה העצמי והוכיח לה, בעיני עצמה לפחות, כי היא ראויה לאהבה, נחשקת במישור האישי ומוערכת ברמה המקצועית. והביטחון החדש והמתעצם הזה הוא שהוביל אותה, בצעדים מחושבים, מתוכננים ובוטחים, אל ההשתחררות משלמה נחמה, הכאילו-אח שכפה עליה אביה. עכשיו, לקראת יום הולדתה ה-50, שרי היא אדון לעצמה. עכשיו היא בעל הבית האחד והיחיד.
על-פי מהות עולמה הפנימי-רוחני של שרי אריסון, כפי שהיא חשפה אותו לעין השמש מיוזמתה, קשה לדעת לאילו מחוזות יובילו אותה דעותיה ומעשיה. אולם במסגרת תוכניותיה העלומות לתקן את הדברים בעולמנו אני יכול לתרום לה תרומה אחת קטנה, פשוטה אך חשובה, מבין דפי ההיסטוריה האנושית, מתוך פרי הגותו של מישל דה-מונטיין, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-16: "אין שום אדם, ואפילו האירה לו ההצלחה פנים ביותר, יכול להיחשב למאושר כל עוד לא יצא יומו האחרון".
עכשיו הכל תלוי רק בה.
