אליעזר בן-יהודה, מחייה הלשון העברית, היה מן הסתם מתהפך בקיברו למשמע השפה הקלוקלת השגורה כיום בפינו. אילו חולק פרס הלשון העברית לממשיכיו הנאמנים, היו מן הסתם זוכים בו שלושה: העתונאי יואב קרני, יבל"א; הסופר מידד שיף, והעסקן הציוני, משה חלוץ, עליהם השלום.
משה חלוץ, יהודי יליד רוסיה, שעלה ארצה בשנות השלושים של המאה הקודמת, לא שקט לרגע על שמריו בקנאותו הרבה לשפת-עבר. מדי יום, הוא נהג לפקוד את רחובותיהשל עיר-מגוריו, תל אביב, ולהקפיד על כך שהעוברים-ושבים שנקרו בדרכו ידברו עברית. באותם ימים נהגו תושבי העיר לדבר בשפות של ארצות-מוצאם - בעיקר רוסית, פולנית, גרמנית ויידיש. הדבר לא היה לרוחו של חלוץ והוא ראה בהן מוקצות מחמת מיאוס. כקנאי לשפה העברית הוא לא היסס להעיר לדובריהן על חטאם. לצורך העניין גייס חלוץ את סיסמתו של מורו ורבו, אליעזר בן-יהודה: "יהודי - דבר עברית"!, ומשהעלה חרס בידו, נהג לגייס סיסמה נוספת של בן-יהודה: "דבר עברית - והבראת"!
שעות הפנאי של חלוץ, בתום יום-עבודתו, היו קודש להפצת הלשון העברית ברבים. תושבי תל אביב של אותם הימים הורגלו לשגיונותיו, משלא נתן מנוח לכל מי שהעז לדובב בשפת-לועז. חלוץ אף הגדיל לעשות כשהיה נתקל בעוברים-ושבים שהעזו לנעול נעליים מתוצרת-חוץ. הנעל הנפוצה של אותם הימים היתה "באטה", מתוצרת-שווייץ. משהיה חלוץ מבחין בנעל כזו לא היה מסתיר את זעמו: "של נעליך מעל רגליך" - נהג להקניט את מי שנתפס בקלקלתו - "ונעל רק תוצרת הארץ!
אחרי שהלך חלוץ לעולמו, החרה-החזיק אחריו בשגעונו ל"כחול-לבן" הסופר והבלשן
מידד שיף, יליד הארץ ואיש "התנועה הכנענית", מראשון-לציון. שיף עורך הכיתוב של "העולם הזה" ולאחר מכן עורך הסגנון של הארץ, טבע מלים חדשות לא מעטות בשפה העברית החדישה ופנה אל קוראיו ב"שפת בני אדם" ולא בשפה המליצית שהיתה נהוגה בעיתונות העברית של אז. הוא השתמש בשפה רזה, אך לא עניה, פשוטה אך לא מרושלת ולא סלנגית - שפה חיה, אך תקנית. ההנחייה לכתבים היתה לכתוב כפי שהיו מדברים, אילו היה להם זמן לחשוב לפני כל משפט. בין
החידושים הלשוניים בהנהגתו של שיף: אמרגן, ח"כ, טיפש-עשרה, חללית, יומון, צהרון, כתבלב (תערובת של כתב ולבלר המשרת את אדוניו), מדען, גברבר, חשפנית, חמשיר. למדורים השונים הומצא, בהנחייתו של שיף, סגנון מיוחד ובו מונחים יחודיים: "המרחב" - לחדשות על המזרח התיכון; "נערות-זוהר", "חתיכות", "דירות פאר", "בליין", "בדרן" "אופנאית". הסגנון העתונאי החדש מצא את ביטויו בכותרות שהלמו כפטישים אל המטרה: "המקצוע - נבל", על עזריאל קרליבך, עורך מעריב, או: "אתה שקרן, מר פרס". על אופיו הסנסציוני ניתן לעמוד מקריאת הכותרת לבדה: "אני מתחתן עם כושית"; "קני את ילדי". שיטה אחרת היתה הצגת שאלה פרובוקטיבית: "האם אתה גזען"? והיו שעשועי-לשון: "הממשל הצבועי", "אשדוד השדודה", "פולחן האישיות", או שימוש בלשון סגי-נהור: "פולחן חוסר האישיות". כותרות אחרות היו מבוססות על ניבים: "לך לעזה", "מעשי סדום".
את רשימת הקנאים לשפה העברית נועל העתונאי והפרשן רב המוניטין,
יואב קרני, יליד הארץ, היושב כיום בארצות-הברית. מאמריו כתובים בלשון חוצבת-אש, וכמו מורו ורבו, אליעזר בן-יהודה, הוא מתנכר ל"טלפון", "אסטרונאוט" ו"מכללה". במקומם: "שח-רחוק, "יקומן" ו"מכללה".
עוד בהיותו תלמיד תיכון "בליך" ברמת-גן, גרם קרני לא אחת לשערוריה רבתי. באחד השיעורים, למשל, פרצה השערוריה בגלל... להיט פופולרי. מישהו מהתלמידים, שנתבקש להעלות קווים לדמותו ולפועלו של מחייה הלשון העברית, אליעזר בן-יהודה, בחר דווקא לצטט את מילות להיטם של ירון לונדון ודוד קריבושי: אליעזר בן-יהודה, יהודי מבדח, מילים מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח"...
מי שיצא משלוותו, לשמע מילות השיר, לא היה המורה לעברית דווקא, אלא תלמידו, יואב.לדידו היה הציטוט של "יהודי מבדח" ו"מוח קודח" קצת יותר מדי. אם צילצל באוזניו, באותו רגע, פזמון כלשהו, הרי היה זה אותו השיר ששרו הכל בתקופתו של מחייה הלשון: "אליעזר בן-יהודה, משוגע, משוגע לשפה העברית". נזעם וסמוק-פנים קם יואב, התלמיד המצטיין בכיתה, ויצא בהפגנתיות את הכיתה, כשהוא טורק אחריו את הדלת. ימים מספר לאחר מכן כמעט שנדר נדר לא לשוב עוד לבית-ספרו. מי שניסה לעמוד על הסיבה לכך זכה למענה חד וחלק: "תובעים מאיתנו, התלמידים, להקפיד ולדבר עברית כהלכה. ובכל זאת שולחים אותנו לגימנסיה. אם יינתן לגימנסיה שם עברי - אחזור אליה"!
כשערך את בטאון בית ספרו נהג להשמיט מן המאמרים כל מלה בשפת-לועז. כך נהג גם במאמרו של אחד המורים. או אז יצא עליו הקצף. הוא הוזהר, חד-משמעית, כי אם לא יניח להגזמות העבריות שלו- יודח מתפקידו, ומשנתבע להכריע בין שתי האפשרויות - בחר לוותר על כבודו ובלבד שלא ייפגע, כהוא זה, כבודה של הלשון העברית!
