גילויים מצמררים אלה התפרסמו השבוע בישראל ובעולם. המסקנה ברורה: הרשות הפלסשתינית, האחראית לספרי-הלימוד, אינה יכולה להיות שותף למשא-ומתן לשלום.
איזו הפתעה!
האמת היא שאין כאן שום דבר חדש. כל כמה זמן, כאשר אוזלים שאר הנימוקים לסירוב להידבר עם ההנהגה הפלשתינית, צץ מחדש הנימוק האולטימטיבי: ספרי-הלימוד הפלשתינים מטיפים להשמדת ישראל.
את התחמושת מספק תמיד אחד הגופים ה"מקצועיים" העוסקים בנושא זה. אלה הם גופים מוסווים של הימין הקיצוני, כאילו "מדעיים", הממומנים בשפע על-ידי מולטי-מיליונרים יהודים-אמריקנים. צוותים של שכירים עוברים במסרק דק על כל מילה בתקשורת הערבית ובספרי-הלימוד, כשהמטרה המסומנת מראש היא: להוכיח שהם אנטי-שמים, מטיפים לשנאת ישראל וקוראים לרצח יהודים. בים המלל, לא קשה למצוא מובאות מתאימות, ומכל השאר פשוט מתעלמים.
אז עכשיו שוב ברור לגמרי: ספרי-הלימוד הפלשתינים מטיפים לשנאת ישראל! הם מחנכים דור של טרוריסטים! מובן מאליו שאסור בשום פנים לעולם ולישראל להסיר את המצור מעל הרשות הפלשתינית!
ואצלנו? מה עם ספרי-הלימוד שלנו?
האם מופיע בהם הקו הירוק? האם יש בהם הכרה בזכות הפלשתינים למדינה משלהם בגבולות 1967? האם הם מטיפים לאהבת העם הפלשתיני, לכיבוד הערבים בכלל, להכרת האיסלאם?
התשובה לכל השאלות האלה היא: מה פתאום!
לא מכבר פרסמה שרת-החינוך יולי תמיר הודעה בומבסטית על כוונתה להחזיר לספרי-הלימוד את הקו הירוק, שנמחק מהם לפני קרוב ל-40 שנה. הימין הגיב בזעם, ומאז לא שמענו על זה יותר.
מגן-הילדים ועד תעודת-הבגרות, אין התלמיד הישראלי לומד שיש לערבים איזו שהיא זכות על הארץ הזאת. להיפך, ברור שהארץ שייכת כולה לנו, שאלוהים בכבודו ובעצמו יעד אותה לנו בלעדית, שאמנם גורשנו ממנה על-ידי הרומאים אחרי חורבן הבית השני (סיפור בדים) ושחזרנו אליה בראשית הציונות. מאז ניסו הערבים שוב ושוב להשמיד אותנו, כפי שעשו הגויים בכל הדורות. ב-1936 התנפלו עלינו "הכנופיות" (התואר הרשמי שניתן אצלנו ללוחמי המרד הערבי) ורצחו אותנו. וכן הלאה, עד היום.
כשהוא יוצא ממטחנת החינוך, התלמיד הישראלי-היהודי "יודע" שהערבים הם עם פרימיטיבי, בעל דת רצחנית ותרבות עלובה. את ההשקפה הזאת הוא לוקח איתו כעבור כמה שבועות לצבא. שם מתעמקת בו השקפה זו כמעט אוטומטית. ההשפלה היומיומית של זקנים ונשים במחסומים לא היתה אפשרית בלעדיה.
השאלה היא, כמובן, אם ספרי-הלימוד באמת משפיעים על התלמידים.
מהגיל הרך ביותר סופגים הילדים את אווירת הסביבה. השיחות בבית, תמונות הטלוויזיה, המתרחש ברחוב, דעת החברים בבית-הספר - כל אלה משפיעים עליהם לאין שיעור יותר מהכתוב בספרים, המועבר על-ידי מורים הנתונים בעצמם לכל ההשפעות האלה.
ילד ערבי רואה בטלוויזיה אישה זקנה מקוננת על הריסות ביתה. הוא רואה על קירות הבתים את תמונת המתאבד הקדוש, בן שכונתו, שהקריב את חייו למען עמו וארצו. הוא שומע על מה שקרה לבן-דודו שנרצח על-ידי היהודים המנוולים. הוא שומע מאביו שאינו יכול לקנות בשר או ביצים מפני שהיהודים לא נותנים לו לעבוד ולהתפרנס. בבית אין מים ברוב שעות היום. אמא מספרת על סבא וסבתא, הנמקים כבר 60 שנה במחנה-פליטים בלבנון. הוא יודע שמשפחתו גורשה מכפרה בשטח שהפך לישראלי ושיהודים גרים בו עכשיו. גיבור כיתתו הוא הילד שקפץ על טנק ישראלי, או שהעז לזרוק אבן ממרחק של עשרה מטר על חייל שכיוון אליו רובה.
נסענו פעם לכפר פלשתיני כדי לבנות מחדש, יחד עם התושבים, בית שצה"ל הרס יום קודם לכן. המבוגרים עבדו בהשלמת הגג, הילדים התגודדו סביב רחל אשתי והתעניינו במצלמה שלה. השיחה שהתפתחה היתה בערך כך: מאיפה אתם? מאמריקה? לא, מפה. אתם משיחיין (נוצרים)? לא, ישראלים. ישראלים? (כולם צחקו) ישראלים זה ככה: בום בום בום! (הם תפסו פוזות של חיילים יורים) לא, באמת, מאיפה אתם? מפה, מישראל. אנחנו יהודים (הם החליפו מבטים). בשביל מה באתם הנה? כדי לעזור בעבודה (התלחשויות וצחוקים). אחד הילדים רץ לאביו: האישה הזאת אומרת שהם יהודים! נכון, הסביר האב הנבוך, יהודים, אבל יהודים טובים. הילדים נסוגו. לא נראה שהם האמינו לו.
מה יכול כאן ספר-הלימוד לשנות?
ובצד היהודי? מהגיל הרך רואה הילד בטלוויזיה סצנות של פיגועים, גופות מושלכות, פצועים מועברים באמבולנסים המשמיעים צפירות מצמררות. הוא שומע שהנאצים הרגו את כל משפחתה של אמא בפולין, ובתודעתו מתמזגים הנאצים והערבים לישות אחת. בכל מהדורת חדשות הוא שומע על הדברים הרעים שעושים הערבים, שהם רוצים להשמיד את המדינה ולזרוק אותנו לים. הוא יודע שהערבים רוצים להרוג את אחיו החייל, בלי שום סיבה, רק מפני שהם כאלה רוצחים. שום ידיעה על החיים "בשטחים", אולי כמה קילומטרים מביתו, אינה מגיעה אליו. עד לשרותו הצבאי, הערבים היחידים שהוא פוגש הם פועלים מישראל העובדים בעבודות נחותות, ואז הוא רואה אותם רק דרך הכוונת, כשכל אחד מהם יכול להיות "מחבל".
כדי שיהיה ערך לשינוי ספרי-הלימוד, צריכה להשתנות קודם כל המציאות בשטח. זה לא אומר שאין בעיני חשיבות למה שנאמר בספרי-הלימוד. יש ויש.
אני זוכר הרצאה שלי אחד הקיבוצים, בשנות ה-60 המאוחרות. אחרי שהסברתי את הצורך בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, קם אחד הקיבוצניקים ואמר: "אני לא מבין! אתה רוצה שנחזיר לערבים את כל השטחים שכבשנו. שטחים זה משהו ממשי, אדמה, מים. מה נקבל בתמורה? מילים מופשטות, כמו "שלום"? מה נקבל תכל'ס?"
עניתי שבין מרוקו לעירק יש רבבות חדרי-כיתה, ובכולן תלויה מפה. בכל המפות האלה, השטח של מדינת-ישראל מסומן "פלשתין הכבושה", או שהוא שטח לבן. כל מה שאנחנו צריכים זה שבכל אלפי המפות האלה יופיע השם ישראל.
עברו כמעט 40 שנה, והשם "ישראל" אינו מופיע בספר-לימוד פלשתיני, ואני מניח שגם לא בשום מפת בית-ספר ממרוקו עד עירק. והשם "פלשתין" אינו מופיע, כמובן, במפות בבית-ספר ישראלי. כשהוא מגיע לצבא, רואה הצעיר מפה של "השטחים", ובה החלוקה המטורפת לאזורים א', ב' ו-ג', גושי-התנחלות וכבישי-אפרטהייד.
מפה היא נשק. מילדותי בגרמניה שבין שתי המלחמות אני זוכר מפה שהיתה תלויה על קיר כיתתי. היו מסומנים בה שני גבולות שונים. הגבול האחד (כמדומני בצבע ירוק) היה הגבול הקיים, זה שנכפה בחוזה השלום אחרי מלחמת-העולם (הראשונה). האחר, בצבע אדום לוהט, היה הגבול שלפני המלחמה. ברבבות כיתות הלימוד בכל רחבי גרמניה (שבה שלטו אז הסוציאל-דמוקרטים) ראו התלמידים יום-יום מול עיניהם את העוול הנורא שנעשה לגרמניה, כאשר "קרעו" ממנה נתחים-נתחים בכל הצדדים. כך הוכשר דור של נאצים, לוחמי מלחמת-העולם השנייה.
(אגב, כעבור חמישים שנה לקחו אותי לביקור-נימוסים באותו בית-הספר. שאלתי את המנהל על אותה מפה. תוך חמש דקות הביאו אותה מהמחסן).
לא, אינני מזלזל במפות. בייחוד לא במפות של בית-הספר.
אני חוזר על מה שאמרתי אז: המטרה צריכה להיות שהילד ברמאללה יראה מול עיניו, על קיר כיתתו, מפה שבה מסומנת ישראל. ושהילד בראשון-לציון יראה מול עיניו, על קיר כיתתו, מפה שבה מסומנת פלשתין. ולא בכפייה, אלא בהסכמה.
זה לא ייתכן, כמובן, כאשר לישראל אין גבולות. איך אפשר לסמן על המפה מדינה המסרבת בעקשנות, מאז יומה הראשון, בצורה מודעת ונחרצת, לקבוע לעצמה גבולות? האם באמת נדרוש ממשרד-החינוך הפלשתיני להנפיק מפה שבה כל שטח פלשתין נמצא בישראל?
ומאידך, איך אפשר לסמן על המפה את השם פלשתין, כאשר אין מדינה פלשתינית? הרי גם רוב אותם פוליטיקאים ישראלים הטוענים - לפחות מהפה ולחוץ - שהם תומכים ב"פתרון שתי המדינות", אינם מוכנים בשום פנים ואופן להגיד איפה צריך לעבור הגבול בין שתי המדינות. הרי גם ציפי לבני, שרת-החוץ, מתנגדת בהחלט לכך שחברתה שרת-החינוך, יולי תמיר, תסמן בספרים את הקו הירוק, שמא יתקבל כגבול.
שלום פירושו גבול. גבול מוסכם. באין גבול, אין שלום. ובאין שלום, שיא החוצפה הוא לדרוש מהצד השני לעשות את הדבר שאנחנו מסרבים בכל תוקף לעשות בעצמנו.
