"אחיך בוגד ואחותך זונה" - כתב פעם אורי צבי גרינברג (אצ"ג), בתארו את האווירה ב"יישוב" בזמן המאבק בשלטון המנדט הבריטי.
אצ"ג התכוון לשתי תופעות מזוהמות שאפיינו את התנהגות חלק מהיהודים בארץ-ישראל בימי המנדט הבריטי: מחד-גיסא, נערות יהודיות עמדו בתור בכניסה למועדוני הקצינים והחיילים הבריטיים, כדי לזכות בריקוד עם חייל/קצין בריטי, ואולי אף ביותר מזה; ומאידך-גיסא, הנהגת ה"יישוב המאורגן" פיתחה שיטה ממוסדת של מלשינות - ה"סזון" - שמטרתה היתה לעזור לבריטים לחסל יהודים, שסיכנו את המונופולין של מנהיגי ה"יישוב" על הקצאת המשאבים, שגייסה ההסתדרות הציונית מהעם היהודי.
נזכרתי שוב בשורה נוראה זו של אצ"ג כשקראתי פעם - וזה לא היה חידוש מהותי - שטדי קולק היה מוֹסר - מלשין - בשירות המודיעין הבריטי, שסייע לבריטים לסכל את המלחמה לחירות ישראל.
הבעיה אינה טדי קולק, אלא התרבות הפוליטית, שהצמיחה סוג בזוי כזה של בגידה, כנורמה, וגם היטיבה עם המלשינים.
המאבק על ההגמוניה ב"יישוב" מאז ראשית המאה העשרים התחולל בארץ מאבק על ההגמוניה. במאבק הזה ניצחו דוד בן-גוריון ומנהיגי השמאל את כל מתנגדיהם, והשתלטו על הקופה הציבורית. אחר כך, ניצח בן-גוריון במאבק בתוך השמאל, ושמר לעצמו את ההגמוניה - עד שהחליט להחריב במו ידיו את שלטון מפא"י. כל אמצעי היה כשר בדרך אל ההגמוניה. אם היו צריכים - ירו באנשים (יוסף לישנסקי מניל"י ויעקב ישראל דה-האן מ"אגודת ישראל". הראשון ניצל, למרות שאיש "השומר" ירה בגבו מטווח אפס כשהוליכו כביכול למקום מחבוא ליד מפל ה"תנור" במטולה. לאחֵר לא היה מזל).
יעדם היה להשפיע על ההרכב הפוליטי-דמוגרפי של יהודי ארץ-ישראל. לכן, נסגרו שערי הארץ, ואישורי עלייה ("סרטיפיקטים") ניתנו רק לחברי תנועות הנוער ולחברי מפלגות, שהיו חברות בהסתדרות הציונית - לפי מפתח פוליטי. בשנות השלושים פרש זאב ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית, והקים את הצה"ר - הציונים הרוויזיוניסטיים. כתוצאה מכך, אנשיו לא קיבלו סרטיפיקטים. לכן, מרביתם, שלא היו "משלנו", נשמדו בשואה.
ז'בוטינסקי לא חיכה לסרטיפיקטים, והמרה את פי ההסתדרות הציונית. הוא ארגן את ה"ספורט הלאומי", כדבריו - עליית אף-על-פי - שהעלתה ארצה, למרות גינויי ההסתדרות הציונית וללא אישור בריטי, כשישים אלף איש עד השואה. אלה היו חלוצי ההעפלה ארצה - הרבה לפני שיריביו הפוליטיים חשבו על כך (לפרטים על עליית אף-על-פי - בתערוכה אור-קולית, המתקיימת כעת
במכון ז'בוטינסקי בתל אביב). דרך אגב, זו לא היתה הדוגמה היחידה לכך, שז'בוטינסקי הקדים את בני דורו בראייתו המפוכחת. לכן, דואגים להסתיר את מפעלותיו מהציבור הישראלי.
הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית נלחמו מלחמת חורמה בעליית אף-על-פי, והפריעו לה משום שחיבלה במאמציהן למנוע מ"אנשים בלתי-ראויים", שאינם "משלנו", להגיע ארצה.
מאמץ אחר של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית בשנות השלושים היה להזניח את הערוץ הנוסף לעלייה: "עליית האלף" של בעלי האמצעים. לכאורה, מי שהוכיח לקונסול בריטי, שיש בידיו אלף לירות שטרלינג, קיבל סרטיפיקט לו ולמשפחתו. עם קצת יצירתיות ויוזמה, יכלו אלפי משפחות יהודיות להינצל - לו רצו אותן בארץ.
ניצול נבון של שני האפיקים הללו - עלייה בלתי-חוקית ועליית בעלי אמצעים - היה יכול להציל מאות אלפים מהכבשנים, אך היה יוצר סכנה פוליטית-דמוגרפית, והשמאל היה מאבד את ההגמוניה ואת השליטה במשאבי העם היהודי.
כשז'בוטינסקי הסתובב בלהט מעיר לעיר ומקהילה לקהילה בפולין ובשאר ארצות אירופה, בסוף שנות השלושים, ערב מלחמת העולם, וקרא ליהודים לעזוב את מקומות מושבם, ולעלות ארצה, פן אירופה תשמידם - שלחה ההסתדרות הציונית שליחים להפיג את החששות, שהמנהיג רהוט ההבעה העביר לקהל היהודים.
מדיניות היד הקשה המערכת הפוליטית לא הסתפקה בסגירת שערי הארץ בפני יהודים. היא דאגה למרר את חיי מי שלא היו "משלנו": הם לא קיבלו עבודה, הם לא קיבלו טיפול רפואי, וילדיהם נזרקו מבתי-הספר.
בהמשך, היה צורך להפגין יד קשה נגד הסוררים, כדי למנוע עריקה מאסיבית של נוער ושל צעירים לשורות ה"פורשים". מדיניות ההבלגה של הנהגת ה"יישוב" הציגה את לח"י (שלא הניח מעולם את נשקו) ואת אצ"ל (שפתח במרד בקיץ 1944) כגופים היחידים, שלוחמים למען שחרור הארץ מעול הבריטים. מתוך חשש, שה"פורשים" יגייסו רבים לשורותיהם, נשלחו מלשיני ה"סזון" להסגיר לוחמי מחתרת לבריטים. כשגם זה לא הצמית את מאבק ה"פורשים", נאלצה הסוכנות היהודית לקבל את המאבק, ולהצטרף אליו - אומנם רק לתקופה קצרה - תקופת "תנועת המרי העברי".
ה"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) הביאה לפיצוץ המפקדה הראשית של השלטון הבריטי, ששכנה במלון "המלך דוד" בירושלים - לפי הוראת מפקדת תנועת המרי. פיצוץ המפקדה הבריטית שימש תירוץ לפירוק תנועת המרי, שהביא ל"סזון" נוסף. שוב, למען יראו וייראו.
ייבוא המלשינות מלשינות מגונה מאז ומתמיד בעם היהודי. אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום - בתפילת עמידה - "למלשינים אל תהי תקווה ..." וגם לא נשכח את "דין מוסר"... לעומת זאת, במסמכי האוכראנה (охрана) - הבולשת הצארית ברוסיה - רשומים כמה ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית כמלשינים בשכר.
את השיטה המגונה הם ייבאו ארצה, כאבן-יסוד של התרבות הפוליטית ב"יישוב". לכן, לא התפלאתי לראות שמסמכי המודיעין הבריטי MI-5 מלמדים, שטדי קולק הלשין על לוחמים יהודיים, אנשי אצ"ל ולח"י, והסגירם לבריטים. זה מסביר, כנראה, את עלייתו המטאורית מעוזב קיבוץ עין-גב למנכ"ל משרד ראש הממשלה - כפי שאף אחד מראשי ה"סזון" לא ניזוק מתפקידו הבזוי. אחד מהם - דוד שאלתיאל - אף מונה לאלוף במלחמת הקוממיות, ותפקידו (כמח"ט "עציוני") היה למנוע את שחרור ירושלים, ועוד יותר מזה לסכל את השתלטות ה"פורשים" ו/או הפלמ"ח על העיר, שנותרה מחוץ לריבונות ישראל.
לעומת זאת, יצחק רבין - האחראי על פשע המלחמה של ירי על ניצולים מהספינה "אלטלנה" - הגיע די רחוק. רבין היה מח"ט כושל בחטיבת "הראל", והפך לאלוף ולרמטכ"ל, למרות שנשפט על הפרת פקודה על-רקע פוליטי. הכל נסלח לו כיוון שסיפק לבן-גוריון את הסחורה החיונית: דיכוי האפשרות שאצ"ל ישתלט על תל אביב בעקבות הטבעת הספינה על הנשק הרב, שהיה על סיפונה.
ולמי שיש עדיין ספקות - הטביעו את "אלטלנה" לא משום שהיה לצה"ל עודפי אמצעי לחימה, רכב קרבי, נשק קל, נשק כבד ותחמושת, וגם לא מפני שהיו עליה כמה מאות עולים, שיכלו לתגבר את הכוחות הלוחמים. האנייה הוטבעה בזדון רק משום שעל סיפונה עלה מנחם בגין, וזו היתה הזדמנות-פז להיפטר ממנו אחת ולתמיד. רק נוכחות בגין על האנייה מסבירה את הירי התזזיתי על הניצולים שקפצו לים.
את התוכניות ל"סזון" נגד ה"פורשים" לפני קום המדינה כינו בהנהגת ה"יישוב" בשם החמוד, "ליל ברתולומיאו" (שבו רצחו בצרפת הקתולית את ההיגנוטים - הצרפתים הפרוטסטנטיים - ב-24 באוגוסט 1572) - ללמדכם כמה שוחרי-טוב היו הוגי הרעיון המבחיל.
אין בושה הבוסים הפוליטיים של רבין ושל חבריו מהפלמ"ח אינם מתביישים במעשיהם עד היום - לא ב"סזון" ולא ב"אלטלנה". אומנם הם פקדו על המשתתפים ב"סזון" (אנשי ה"פלוגות המיוחדות" של ה'הגנה') לסכור את פיהם, ולא לספר פרטים על מעשיהם הנפשעים, אך זה נעשה כדי למנוע מהציבור מידע על שיטותיהם. דרך אגב, לפני כמה שנים ציין מבקר המדינה, כי ארכיון צה"ל מונע מהציבור - עד היום - עיון במסמכים, הקשורים ב"סזון".
זו התרבות הפוליטית, שיצרו כאן הבוסים הפוליטיים בעמל רב. כביכול, הם הקימו את המדינה, והיא שייכת להם. בנובמבר 1948 - כשבן-גוריון החליט, שהפלמ"ח מסכן את שלטונו - הוא פקד לפרק את מטה הפלמ"ח. ועידת ההסתדרות דנה בכך, ומחתה נמרצות. פרוטוקול הישיבה מדהים. בין השאר, מסבירים אנשי מפ"ם, הבוסים הפוליטיים של הפלמ"ח, כי הפלמ"ח נחוץ כמגן נגד בגין פן ירצה להשתלט על המדינה. אין פלא, לכן, שאחד הבוסים הפוליטיים הללו, יצחק בן-אהרן, אף אמר בגלוי ביום ה"מהפך", במאי 1977, כי אינו מקבל את הכרעת העם.
הפחד פן ייפול השלטון בידי מי שאינו "משלנו" הוא - לפי עלילת-דם בדיר-יאסין - הספר השחור, ספרו החדש של ד"ר אורי מילשטיין - ההסבר לשקר, שאצ"ל ולח"י טבחו מאות ערבים בכפר דיר-יאסין במבואות המערביים של ירושלים, שנכבש במסגרת מבצע "נחשון" (היום לפני 59 שנה). גם מקורות ערביים אינם מתעדים מאות הרוגים בקרב הזה. מילשטיין מצא, כי את סיפור הטבח בדו אנשי ה"סזון" בירושלים (יחידת "אברהם" בראשות מאיר פעיל) על-מנת לחסום את כניסת ה"פורשים" לממשלה ולצה"ל.
דרך אגב, מי שחושבים, שהמלשינות פסה מן הארץ עם הקמת המדינה, טועים. גרסא דינקותא לָא משתכח (גרסת ילדות אין שוכחים), אמרו חז"ל. עם נפילת ברית-המועצות מצאו חוקרים ישראלים בארכיון הקרמלין רישומים של שיחות, שקיימו גורמי ביון סובייטיים עם מנהיגים בכירים ממפ"ם וממק"י, שביקרו בברית-המועצות. ביניהם חבר בכיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. בשיחותיהם מסרו לסובייטים דיווחים ומידע על הנעשה במערכת הביטחון.
זה, כנראה, רק קצה הקרחון.
ואסיים ברוח אחרת: שבוע טוב וחג שלו, שמח וכשר לכולנו - חג של חירות ושל אביב.