בחג הפסח, חוגגים אנו, היהודים, את יציאת מצרים. יציאה "מעבדות לחירות" ושיבה למולדת. על-פי המקורות, בני ישראל לא היו מסוגלים לשאת עוד את משא העבדות, את נגישת פרעה וחייליו וכאיש אחד קמו וברחו ממצרים, למולדתם. מדי שנה, בליל הסדר מספרים אנו ביציאת מצרים, באווירת חג. מי יותר ומי פחות בדבקות.
חלפו אלפי שנים ועם ישראל שב למולדתו. הקים בה מדינה, כמעט כנגד כל הסיכויים, בנה את הארץ, פיתח אותה וביושבו על "סיר הבשר" שכח כנראה את העבר ואת הסבל הרב שגרמו לו אחרים והחל לחבל בעצמו ולהסב סבל איש לרעהו.
אנו חיים היום בעידן שיש מי שמכנים, "פוסט ציונות". חדוות היצירה כמעט וכבתה, "הרעות" היא רק מילה משיר שאהב ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שנרצח בידי בן עמו והשלטון כמעט ועיוור לצרכיו של העם.
השחיתות הפכה לעניין שבשגרה. נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, שרים בהווה ובעבר, חברי כנסת, רמטכ"ל ומפכ"ל ומשרתי ציבור נוספים, נמצאו או נמצאים בשלב כזה או אחר של חקירות, ועדות חקירה, או הליכים משפטיים. מה תגובתו של ראש הממשלה??? בשחצנותו המוכרת הוא משיב למבקריו ולנו, הציבור: "אני לא פופולרי". רוצה לומר, אני ראש הממשלה וכולכם תקפצו לי.
לצידה של השחיתות התפתחו רעות חולות נוספות. כהות החושים של הממשל, כמעט אטימות של פקידי האוצר לצרכי העם, גידול מתמיד במספר העניים ובהם ילדים, שהינם דור העתיד, מערכת חינוך קלוקלת, מחדלים וחריקות בצבא, במשטרה וכמעט בכל מערכות הממשל. מערכת בריאות עם רופאים ואחיות מהטובים בעולם, שאינה מסוגלת לספק כראוי, את צרכי מטופליה. רשויות מקומיות שמנוהלות ברשלנות ובחוסר מקצועיות ומלינות את שכר עובדיהן, שחלקם, נשכרו שלא על-פי קריטריונים מקצועיים או לפי צורך אמיתי.
משק שהולך ומזכיר יותר ויותר את העבדות במצרים, מעסיקים פרטיים, ציבוריים וכן, גם ממשלתיים שנוגשים בזכויות עובדיהם לאור היום. שוק עבדים עם שם חדש: "עובדי קבלן". ועוד לא הזכרנו את יחסינו למיעוטים, שהינם אזרחי המדינה שמערכת היחסים שבין היהודים לביניהם אינה מבוססת תמיד על כבוד הדדי ויחס הוגן, כאשר לשני הצדדים תרומה כזו או אחרת למצב. אך אנו שכחנו את אשר עשה לנו פרעה ועשו לנו אחרים.
בכביש ובמועדוני הבילוי, אנו הורגים זה את זה, כמעט כדבר שבשגרה. תאונות הדרכים והאלימות הפכו לסכנה קיומית יומיומית. גופן של נשים הפך כמעט להפקר.
רק אמש שאל בני בן ה-11 מדוע איננו הולכים למשחקי כדורגל. נאלצתי להשיב לו, בכנות וביושר כרגיל, כי אני פשוט חושש לגופנו. זכרו, במקור, כדורגל הוא ספורט להמונים.
האפוקליפסה אינה עוד רק בקולנוע או בחזיון אימים. היא כאן ועכשיו. חלק מהמציאות בה אנו חיים. חלק מהמציאות שיצרנו לעצמנו. ביוהרה, בבוז, בזלזול בחיי אדם ובכבוד האדם. בכל יום אנו מקפידים, אזרחים ואנשי ממשל, לאבד את המדינה ואת עצמנו לדעת. בואו נחזור להיסטוריה ולו רק לזו של עם ישראל וניווכח לאן זה מוביל. מה קרה לעם ישראל בעת שנהג בדרך דומה.
בשנות השישים אמר נשיא תוניס דאז, חביב בורגיבה, לעמיתיו מנהיגי ערב, כי אין צורך להילחם בישראל, אם יתנו לנו שקט אנו נמסור את שטחי המדינה מרצון ונחסל את עצמנו לבד. אנו מקפידים היום, אפילו בלי שקט מוחלט, לנהוג בדרך זו.
בכל זאת, יש תקווה. במצב העגום אליו הכנסנו את עצמנו ברפש בו אנו חיים, ישנן שתי אפשרויות: להמשיך בדרך ההתרסקות או להתעשת, לנער מאיתנו את עפר הזחיחות וקלות הדעת ולצאת לדרך חדשה או בעצם לדרך ישנה דרך הצינות. גם בשעות קשות של מחלוקת בימים של טרום מדינה סוציאליסט כברל כצנלסון ורביזיוניסט כזאב ז'בוטינסקי היו תמימי דעים בנוגע לזכויות היסוד של האדם ובהן: מזון, מחנך, מדור, מרפא, מלבוש ולא פחות חשוב מאלה וכחלק מהם, כבוד אנושי. והללו לכל תושבי הארץ וכיום לכל אזרחיה.
זה הזמן נכבדי, לעצור, להתעשת ולחשוב, מה אנו מעדיפים. לחיות ברפש ובכאוס לחבל במהלך חיינו כאומה וכפרט או לחזור לערכי היסוד שלנו. לנהוג כבוד איש ברעהו, להניף את דגל היושרה לצד דגל העשייה, דגל הצדק החברתי , דגל החינוך והערכים, דגל הרצינות במקום החיפוף ובעצם לעשות למען עצמנו במובן חיובי. לשתף פעולה איש עם רעהו.
עשינו בעבר את כל אלה, גם בימים של מחלוקת קשה. גם בימים הקשים שבהם אנו חיים יש תקווה. קחו לדוגמה, שיתופי פעולה פוליטיים, שנראים בלתי אפשריים מן החוץ בין חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ' או קולט אביטל לבין חבר כנסת כמו יעקב ליצמן, למען החברה.
אל נשכח את אחוז ההתגייסות למילואים במלחמת לבנון השנייה, שהיה למעלה ממאה אחוז. או את הארגונים החברתיים וגופים כלכליים שמתגייסים למען החלשים בחברה.
בתוך החשכה הגדולה יש נקודות אור. זה יתכן, זה אפשרי, אם רק נרצה.
אפשר להטיב את גורמי הממשל שציינתי מעלה, כאשר לא תמיד מדובר בתקציבים. אפשר לפעול ולקדם צמיחה כלכלית ורווחה לחלשים, אפשר לשוב ולהשקיע בחינוך והקניית ערכים. אפשר לאכוף את זכויות הפרט והעובדים. אפשר להילחם בתאונות הדרכים ובאלימות. אפשר לרפא את מערכת היחסים בין יהודים לבני עמים אחרים, אזרחי המדינה. אפשר לתקן את הכל. אפשר להטיב את איכות השלטון ואנשיו.
אפשר לעשות טוב לעצמנו, אם רק נרצה. כל אחד מאיתנו וכולנו יחדיו. מבלי לוותר על הבדלים רעיוניים וחילוקי דעות. רב המאחד מהמפריד, בדקו זאת עם עצמכם.
בואו נתחיל מהיום! בואו נהפוך את חג האביב לנקודת זינוק לדרך חדשה-ישנה. דרכה של הצינות. ובקשה נוספת לי אל חלקכם, אלה שלמקרא דברים אלה יחייכו ויגיבו בציניות ויחלקו ציונים למידת תמימותו של המחבר. שובו וחישבו ולו לרגע נוסף מה אתם מעדיפים.
חג שמח.
