טדי קולק לא לבד

הדברים פורסמו רק עתה, אבל עיקריהם היו ידועים. תמיד היו חלקים גדולים בעם היהודי שראו במי שלא מסכים איתם ועם דרכם - 'פורשים'. מושג מתועב זה הצדיק בעיני ראשי המוסדות היהודיים שנשלטו בשנים של טרם-מדינה בידי אנשים מזן מסויים כל מעשה תועבה. טדי קולק, האיש שעל-שמו נקרא עתה איצטדיון כדורגל בירושלים, שרבים מיושביו הם, קרוב לוודאי, צאצאיהם של אלה שהוא הסגיר לידי הבריטים, בוודאי לא עשה דברים על-דעת עצמו. לא בעת שהוא הכשיל ביחד עם אחרים את הצלתם האפשרית של מאות אלפי יהודים מהונגריה בשלהי מלחמת העולם השנייה ולא בעת שהוא עבד עם שירות המודיעין הבריטי. למעשה, הוא עשה את מה שבמחנה השמאל יודעים הכי טוב: לשתף פעולה עם אויביו של העם היהודי כדי להבטיח את המשך השליטה במוקדי הכוח - ובעיקר בברזי הכסף. זה קרה אז, בתקופת "הסזון", בעת שעשרות חברים באצ"ל ובלח"י נתפסו בידי אנשי הפלמ"ח, בפקודת ראשי 'ההגנה', המיליציה של תנועות הפועלים, עונו ונמסרו לידי שלטונות המנדט, וזה קרה אחר-כך בעת שמנהיגי מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, שיתפו פעולה עם הרודן הסובייטיבי, 'שמש העמים', בלשונם, רוצחם של מיליוני בני אדם, וזה קורה ממש בימים אלה כשאנשי 'שלום עכשיו' משתפים פעולה עם הערבים - ומסגירים לידי האמריקנים פרטים על הבנייה ביהודה ובשומרון. יכול להיות שבמדינת ישראל היו יכולים לחיות היום עוד מיליוני יהודים, אלמלא שלטו במוסדות הרשמיים של היישוב היהודי בארץ ישראל אנשים כמו טדי קולק; ויכול בהחלט להיות שהמדינה היהודית הייתה קמה כמה שנים לפני 1948, על כל המשמעות אדירה שהייתה יכולה להיות לזה, אם במחנה שקידש את השלטון כמטרה בפני עצמה, לא היו רואים בעצם השלטון את חזות הכול. שהרי לכול ברור שהמלחמה בארגוני המחתרת שהקים המחנה הלאומי בראשותו של זאב ז'בוטינסקי לא נועדה אלא למטרה אחת ויחידה: לשמר את ההגמוניה של 'מחנה הפועלים'. זאת הייתה הסיבה שמאיר פעיל, למשל, מי שעמד בראש יחידה מיוחדת בירושלים שתכליתה היה המשך "הסזון", בעצם ימי הקרבות שכפו הערבים על היהודים לאחר ההחלטה של עצרת האומות המאוחדות, הפיץ את הבדותה בדבר הטבח בדיר יאסין, וזאת גם הייתה העילה ליריות של 'התותח הקדוש' לעבר אלטלנה. אבל מה שמעניין עוד הרבה יותר היא העובדה שאמות הסיפים לא נעו לאחר שהעיתונאי רונן ברגמן פירסם את מה שהוא פירסם בידיעות אחרונות (יום ו', 30.03.07) על חלקו של טדי קולק בסיוע לבריטים במלחמתם באלה שרצו לסלקם מכאן מהר ככל שרק ניתן. חלק גדול מן הציבור רואה, כנראה, במלשינות של מחנה השמאל, על גרורותיו, ברכה רבה. פעם אלה היו הבריטים; אחר כך, הסובייטים; ועכשיו אלה הערבים - והאמריקנים. זה בוודאי אותו ציבור שעשה שימוש ציני במה שקרה במחנות הפליטים בלבנון כדי לקרוא למנחם בגין רוצח, וזה אותו ציבור שמסייע כיום לערבים במלחמותיהם בתקשורת ובאוניברסיטאות כדי ליצור דה-לגיטימציה למפעל הציוני. אינני יודע כיצד כל זה יסתיים, אבל אני מאוד חושש. אויביה של המדינה היהודית אינם נמצאים מעבר לגבול. הם יושבים בקרבנו. הם מנסים להמאיס על העולם את המדינה היהודית. הם קוראים להחרים אותה. הם מלבים את 'זכות השיבה' של הערבים לכפרים שנהרסו לפני עשרות שנים. הם מקיימים 'טקסי זיכרון' במקומות שבהם הוקמו יישובים יהודיים על הריסות כפרים שכבר לא קיימים. הם משתתפים בהפגנות אלימות - והם עושים, למעשה, את מה שעשו פעם טדי קולק וחבריו. ההבדל הוא אחד ויחיד: את מעשי הבגידה של פעם עוד יכולנו לשרוד; עתה זה כבר לא בטוח.