מזה מספר ימים עוסק הבג"צ בעתירתה של חברת הכנסת זהבה גלאון בדרישה שוועדת וינוגרד תפתח את דלתותיה, ותפרסם את עדויות העדים למעט במקרים של סכנה קרובה לוודאית לפגיעה בבטחון המדינה.
ועדת וינוגרד המיוצגת בבית המשפט על-ידי פרקליטות המדינה טענה מה שטענה ובית המשפט העליון החליט שלנושא הדלתיים הפתוחות אין כבר רלוונטיות כי העדויות נגבו כבר (עבר זמנו בטל קרבנו + שיהוי) ולעניין פרסום העדויות החליט בית המשפט, תוך שהוא מדגיש את האמון הרב שהוא רוכש לוועדה, כי עדויות מסוננות יתפרסמו לפני פרסום הדוח הסופי. לאור זאת, קבע בית המשפט כי אין צורך בצווים.
כתוצאה מתגובת הוועדה לפרסום החלקי של עדויות פרס ואחרים, נזדעקה ח"כ גלאון לבית המשפט, ודרשה כי בית המשפט יחייב את הוועדה לפרסם את העדויות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל חלוץ, טרם הגשת דוח הביניים.
ואז קרה משהו מעניין, כבוד השופט (בדימ.) וינוגרד כתב ביום ו', בעצמו, תצהיר לבית המשפט, בו הוא מסביר את הקשיים האובייקטיביים ואת הסכנות הממשיות הטמונות בפרסום כעת, ובו הוא מדגיש גם כי אין כל דרישה בחוק לפרסם, ואפילו בית המשפט בהחלטתו נתן לוועדה את מלוא החופש להחליט על תזמון הפרסום ובלבד שהפרסום יהיה טרם הגשת הדוח הסופי.
היום הגיעו אנשי מחלקת הבג"צים לבית המשפט, לדיון בבקשה החוזרת של ח"כ גלאון, וחטפו על הראש מדוע אין עדיין לו"ז לפרסום העדויות, כאילו ההחלטה הקודמת ניתנה על-ידי בית משפט באפריקה.
אז מה הולך כאן? האם הוועדה מבזה את בית המשפט? או שבית המשפט מתכחש להחלטותיו ומבזה את עצמו?
ומתברר שהחיים לא פשוטים כל כך. אני מסיק משברי הידיעות שפורסמו, שנציגי הפרקליטות הבטיחו בדיון הקודם, לבית המשפט ולעותרת, הרים וגבעות, על בסיס ההבטחות הנ"ל נתקבלה ההחלטה, בית המשפט נמנע לכן מלהוציא צווים, ועם זאת ההחלטה לא מזכירה בחצי מילה את ההבטחות שניתנו, או איזה שהוא חוב בגינן מלבד הצורך (המוסכם) לפרסם את העדויות (לאחר סינון) טרם הגשת הדוח הסופי.
אני מניח שהאינפורמציה על פרטי הדיון הקודם הובאה לידי הוועדה רק בחלקה, ומר וינוגרד הבין שנדרשת פה התייחסות מסוג אחר, ולכן הוא נשכב אישית על הגדרות, וכתב תצהיר מפורט, אך מסתבר שזה לא הספיק.
על-פי מסקנתי מהפרסומים, בית המשפט התייחס בעיקר לבלונים הריקים של הפרקליטות במקום להתייחס לבטון המוצק של וינוגרד.
וכבר שמענו שהפרקליטות פרסמה לו"ז לתחילת פרסום העדויות (לאחר דוח הביניים) - ועתה מצפה בית המשפט להתייחסותה של העותרת.
מסקנה מספר אחת היא שוועדת וינוגרד זכתה עד היום לייצוג מחפיר בבית המשפט, הפרקליטות טענה טענות שאינן מקובלות על הוועדה, ואף נכשלה הפרקליטות כישלון חרוץ אף שהיתה מצוידת בעדותו של בעל הדין.
מסקנה מספר שתיים היא שאם בנושאים כל כך מרכזיים הפרקליטות מפשלת, על אחת כמה וכמה היא מפשלת בנושאים מנהליים שיש להם פחות הילה וממילא מושקע בהם מאמץ קטן הרבה יותר.
ואם זה המצב כיצד מוסברת עובדה מספר שלוש, והיא שהפשלונרים אלה תוקעים את הציבור 99:0 בבג"צ. ומכאן אין לדעתי כל ברירה אלא להסיק מסקנה מספר ארבע והיא שהמשחק בד"כ מכור.
במרבית המקרים, ומסיבות שונות, בג"צ לא נכנס לעובי הקורה. הוא מקשיב לעותרים מקשיב לנציג המדינה, לעתים קראו השופטים את החומר מראש, לעתים לא, אך בד"כ הם מקבלים את דבר הפרקליטות, כתורה מסיני.
נחה דעתנו... נחה דעתנו... כל כך הרבה נחה, עד כי נראה שנרדמה.
ואיפה מתמוטט מגדל הקלפים הרעוע הזה? בדיוק במקומות בהם השופטים מכירים את החומר מהעיתונות, ומשיחות יום שישי, ושם באמת ובתמים דעתם לא מבוססת יותר או פחות מדעתו של כל אספסופניק ברחוב, יש כאלה שבעד, יש כאלה שנגד, וההחלטה נופלת על בסיס מידת הדומיננטיות של ראש ההרכב, בייחוד אם הוא גם נשיאת בית המשפט העליון.
כבוד השופטת ביניש, כבוד השופטת ארבל, אלה הם בניכן ובנותיכן, זהו דור ההמשך שלכן, הם והן התרגלו לחפף, התרגלו לכך שבג"צ נותן בהם אמון כל כך מלא, אז מדוע שישבו וישוחחו שעה או שעתיים עם הלקוח על-מנת שיבינו לעומק את טיעוניו? מדוע יבזבז הלקוח זמנו עליהם? מדוע ייכנסו לעומק של ניתוח מתמטי/בנקאי/אקטוארי/מחשובי/רפואי, מדוע יביאו את הלקוחות שלהם לבית המשפט על-מנת שיטענו בעצמם או שיגַבּו את טענות נציגיהם בעת מצוקה, כמו כל צד אחר לדיונים חשובים המתנהלים בבית המשפט?
הם לא עושים זאת כי הם יודעים, וכך חונכו, שדי בכך שהם מעבירים נייר משולחן לשולחן, מוודאים שהפרוצדורה מתקיימת ועל כל השאר נחה דעתם של שופטי הבג"צ.
אז האם יש כאן עידן חדש? האם זו סנונית המשרת את בוא האביב? האם מכאן ולהבא נראה בג"צ ביקורתי, הנכנס למדינה לקישקעס, בכל נושא, ולא רק בנושאים המפארים את העמודים הראשונים ואת מהדורות החדשות? ימים יגידו.
