ביניש חייבת להתקפל

היה ברור שהמבחן הרציני הראשון של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש יגיע במוקדם או במאוחר, והוא אכן הגיע. השאלה העומדת עתה להכרעת בג"צ פשוטה וחדה: האם על ועדת וינוגרד לפרסם את הפרוטוקולים לפני דוח הביניים, או שמא לאחריו. במהלך הדיון האחרון בבג"צ אמרה אחת משופטות ההרכב, השופטת פרוקצ'יה, בהקשר זה, שלשאלת הטיימינג יש משמעות רבה. העותרת, ח"כ זהבה גלאון, לקחה את אמירתה זו של השופטת פרוקצ'יה אל כלי התקשורת (בראיון עם אריה גולן למשל), וללא כחל וסרק הבהירה - חד וחלק - שהמטרה שלה בפרסום הפרוטוקולים לפני הדוח היא ליצור דיון ציבורי שיתבסס על הפרוטוקולים - החלקיים, יש להדגיש - ובאמצעות הדיון הציבורי הזה להפעיל לחץ על ועדת וינוגרד וכך להשפיע עליה בעיצוב הדוח שיתפרסם מאוחר יותר. האם ח"כ גלאון פירשה נכון את דבריה של השופטת פרוקצ'יה? השאלה במקרה זה לא ממש חשובה, כי מה שקובע במקרה זה הוא התוצאה. במילים אחרות, השאלה היא אם בג"צ מעוניין בתוצאה שאליה חותרת ח"כ גלאון. האם בג"צ שותף לדעתה של ח"כ גלאון, שיש להכתיב לוועדת וינוגרד את תוכן הדוח באמצעות לחץ ציבורי? ואין לשכוח: הדיון הציבורי הזה והלחץ שיבוא בעקבותיו על הוועדה, יהיה בהכרח דיון מעוות - באשר הוא יתבסס על פרוטוקולים חלקיים. מעבר לשאלה הנקודתית הזו עומדת כמובן הסוגייה הנכבדה עד כמה יכול בג"צ להיכנס לשיקולי הרשויות ולהכתיב להן את צעדיהן. בהקשר זה יש להזכיר מושכלות ראשונים: בג"צ עצמו קבע אין ספור פעמים, שהוא לא יפסול את מעשה הרשות - גם אם הוא, בג"צ, היה נוהג אחרת, והמעשה ייפסל רק במקרה של חוסר סבירות קיצוני. האם, נוכח כל אלה, החלטתה של ועדת וינוגרד לפרסם את הפרוטוקולים החלקיים לאחר פרסום הדוח - לוקה בחוסר סבירות קיצוני? ח"כ זהבה גלאון היתה בוודאי משיבה על כך בחיוב.