לפעמים קשה להפריד בין נוסטלגיה רומנטית לזיכרון קוהרנטי. מצד אחד, נדמה כי בשנות ה-90 היה נעים יותר בפסטיבל ערד, בעיקר באגף הווייב המגניב והרצון הטוב של כל המבקרים בו. מצד שני, אני גם בטוח שאיצטדיון הכדורגל העירוני היה בזמנו גדול לפחות פי שניים מזה בו הופיע אביב גפן יחד עם שלום חנוך אמש. היכן נמצאת התשובה האמיתית? כנראה שאי שם במחוזות האמצע.
"ווליום ערד" של חברת התקשורת סלקום מושקע ומפנק הרבה יותר מזה של שנות ה-90', אבל יכול להיות שהנוער התקלקל לנו בדרך. רחובות העיר, מתחם האמנים ואיצטדיון הכדורגל העירוני לא היו מלאים כפי שציפו פרנסי העיר (הכוונה לסלקום, כמובן) והאירו אווירה לא רוק-אנד-רולית בעליל (לפחות במרכז העיר).
אנשי סלקום בהחלט נתנו עבודה. סידרו אחלה הופעות רוק של אמצע הדרך, השקיעו בשילוט מפורט ודאגו לתוכנייה מפורטת ועניינית. בנוסף, את ענייני המיסחור ומכירת מכשירי הטלפון החדישים הם שמרו לפינה אחת - גדולה אומנם - בקצה העיר. הופעות הערב הראשון כללו את נינט ואביב גפן באיצטדיון הכדורגל, ומלוא החופן להקות רוק במתחם מרשים בתל ערד - מספר דקות נסיעה מהעיר.
למרות ההשקעה, הפערים בין שני המתחמים הטרידו את מנוחתנו הרוקיסטית. העובדה שהנוער של היום אוהב רוק ישראלי הרבה פחות מהדור של שנות ה-90 ומעדיף להישאר בבית מול הפייסבוק הן דבר ידוע. עם זאת, ההרגשה הלא נעימה - ואפילו קצת אלימה - שגילמו בני הנוער במרכז העיר, לעומת חגיגת הרוק של תל ערד, צרמה לנו מאוד.
אם לפני כ-15 שנה ערד הייתה מלאה באוהלים באזור הלינה, וילדים עם גיטרות ישבו יחד בכל פינה, השנה בני הנוער חיפשו את הבלגן, הצעקות וכמובן את מסיבות להיטי הדאנס. לעומת זאת, לקראת חצות השתרך טור ארוך, איטי ומבורך בכניסה לתל ערד. במכוניות המתינו נערים, אולי קצת יותר מבוגרים, שחיפשו רק דבר אחד: להיות חלק מהופעת רוק. נערים אלו ויתרו על ההופעה המצוינת של אביב גפן עם שלום חנוך, והעדיפו לתת בראש עם היהודים, איפה הילד ושב"ק ס'.
לאחר שהייה של כמה שעות בערד המנומנמת וחסרת החיוּת, ההגעה למתחם תל ערד הייתה בהחלט סימן לאופטימיות. אם בהופעתו של גפן הגיעו הורים עם ילדיהם באווירה נוסטלגית של "כאן למעשה עשינו אותך, בן, לפני כ-15 שנה", וחציו של האיצטדיון בלבד שיתף פעולה (ילדי אור הירח וגו'), בתל ערד היה בלגן מפעים ומלא אבק. עם זאת, אנרגיות הרוקנרול לא הסתירו את העובדה שהדור הזה מחפש לקבל סיפוק מיידי וללכת הביתה. תן לו דיסטורשן של היהודים והוא אכן יהיה מרוצה, אך אל תצפה ממנו לנגן בגיטרות ברחובות ולהכיר נוער דומה ממקומות שונים ברחבי הארץ.
זו לא אשמתו של הנוער הזה, שמזמן איבד את התמימות, אלא של העידן החומרני ממנו הם באים. כזה שלא יכול להפריד בין פסטיבל מוזיקה בעל אנרגיות טובות לבין חברה גדולה, שגם תתקע שלטים עם הלוגו שלה בכל פינה. נכון, זה נהדר שחברות הסלולר מבינות שמוזיקה זה הכרח קיומי, אבל הרחובות הריקים של ערד אמש והאווירה המוזרה והלא חגיגית במקום הם למעשה תשובה מוחצת לדור צרכני המוזיקה החדש, דור חסר סבלנות וסובלנות, שניזון מעודף האינפורמציה הפרסומית שסביבו ושוכח מדי פעם להחזיק גיטרה ולשבת על הדשא. האוהלים הכל כך מעטים שהיו בחניון המנוחה הוכיחו סופית שערד 2009 זה כבר סיפור אחר לגמרי, ציני ועצוב יותר.
