חלק א'
כשדמיון הופך למציאות
סוכני האף-בי-איי שפרצו לחדר עבודתו של סופר המדע הבדיוני קליב קרטמיל לא עטו מעילי גשם אפורים. הקיץ החם שעטף את ניו-יורק בשנת 1944 אילץ אותם לוותר על פריט הלבוש המסורתי הזה. אחד מהגברים רחבי הכתפיים יישר בחטף את עניבתו, זקר את סנטרו והודיע לסופר הנדהם שהוא נתון במעצר. סוכן פדראלי אחר דיקלם לפניו את זכויותיו בשטף בלתי מובן. דקות ספורות לאחר מכן נדחף החשוד העיקרי למכונית שהמתינה לפני הבניין, והוסע לאתר החקירות של הבולשת.
באותה שעה, פחות או יותר, התייצבו ארבעה סוכנים פדראליים אחרים במערכת כתב-העת למדע בדיוני "אסטאונדינג". בידיהם היה צו חיפוש חתום כדת וכדין. הם התעלמו ממחאותיו של העורך, ג'ון קמפבל, והחלו לסרוק את תיקיית המערכת, תיק אחר תיק, גיליון אחר גיליון. תוך כדי כך התברר לקמפבל שהם מחפשים את מקורותיו של הסיפור "דד-ליין" שפירסם קליב קרטמיל בגיליון האחרון של "אסטאונדינג". ב"דד-ליין" מתאר קרטמיל מאמץ של קבוצת מדענים לפתח פצצת אטומית.
העורך האגדי שהנהיג את סופרי וקוראי המדע הבדיוני יותר משני עשורי שנים, עמל קשות לשכנע את ה"פדראלים" שקרטמיל לא התבסס על מידע סודי שדלף מ"פרויקט מנהטן" (פרויקט פיתוח הפצצה הגרעינית האמריקנית שהתנהל באותו זמן). "הוא, בסך-הכל, קרא פרסומים מדעיים גלויים, ואחר כך שיחק מעט בדמיונו", אמר קמפבל. ה"פדראלים" שאינם מאמינים גדולים בכוחו של הדמיון, התקשו להאמין בכך, אבל משגם חקירתו של קרטמיל עצמו לא העלתה דבר, שיחררו את הסופר (לא לפני שיעצו לו להימנע מכתיבת סיפורים נוספים על "פצצות אטומיות דמיוניות").
פחות משנה לאחר מכן, הוטלו שתי פצצות ביקוע גרעיניות על הירושימה ונגאסאקי. ג'ון קמפבל המהם משהו על הפער הנסגר והולך שבין המדע הבדיוני למדע המציאותי.
שמחת הניצחון שעטפה את אמריקה לא הגנה עליה מהאימה הקרה שזחלה וחילחלה מהעבר השני של האוקיינוס השקט. האירועים רדפו זה את זה. ב-1953 הוקמה תחנת הכוח הגרעינית הראשונה בשיפינגפורט, פנסילווניה. ב-1954 הושקה הצוללת הגרעינית הראשונה, "נאוטילוס". ב-1955 פוצצו הסובייטים פצצת מימן ראשונה. ב-1957 שיגרו הסובייטים טיל בליסטי בין-יבשתי ראשון. באותו זמן היו בידי האמריקנים מפציצים בלבד. ב-1958 התברר בוועידה בז'נבה שנשק גרעיני מצוי בידיהן של ארצות-הברית, ברית-המועצות, צרפת ובריטניה.
ערש לספרות המדע הבדיוני
העולם הפך לחבית חומר נפץ גרעיני. תום לרר כתב שירים לעגניים על הפוליטיקה הבין-גושית שעתידה לשרוף את העולם. תושבי ארה"ב החלו לשאול את עצמם "מה לעשות כדי להישאר בחיים לאחר המלחמה הגרעינית". עצם בואה של המלחמה כבר לא היה שנוי במחלוקת. זו הייתה רק שאלה של זמן. מכיוון שאיש לא נתן להם תשובה מוסמכת על השאלה הזאת, החלה חרושת של פרשנויות ויוזמות עצמאיות.
על הרקע הזה פרחה ספרות מדעית-בדיונית, שניסתה להציג אפשרויות שונות באשר לטיבו של "העולם שאחרי". ב-1957 פירסם נוויל שוט את "על החוף", ספר שאומר שלאחר מלחמה גרעינית לא יעמדו לפני האנושות שום אפשרויות - פרט למוות. גיבוריו של שוט יושבים על החוף באוסטרליה ומפטפטים את עצמם למוות, בעודם ממתינים לענן הקרינה המתקרב - לאט אבל בטוח - לחופי היבשת החמישית. הספר הותיר רושם אדיר. סטנלי קרמר ביים על-פיו סרט קולנוע הנחשב קלאסי, בהשתתפותם של גרגורי פק, אווה גארדנר, פרד אסטר ואנתוני פרקינס.
אבל פסימיותו של שוט הייתה אופטימית מדי לטעמם של אמריקנים חשדנים רבים ששאלו: "ומה אם לא נמות? איך נחיה לאחר המלחמה הגרעינית?" תפיסתו החד-משמעית, החד-ממדית והפשטנית משהו של שוט לא התקבלה על דעתם של סופרי מדע בדיוני שהתמחו בהמצאת ובתיאור עולמות דמיוניים שונים ומשונים. מי שתיארו בדמיונם תרבויות שמתקיימות - למשל - בענני מגלן, החלו לשחק בדמיונותיהם ולחזות את החיים בכדור-הארץ, לאחר שתתחולל בו מלחמת חורמה גרעינית.
כך, ב-1959 ראה אור אחד מספרי המדע הבדיוני הטובים שבכל הזמנים: "המנון ללייבוביץ", פרי עטו של ולטר מילר. מילר משאיר את גיבוריו בחיים, בעולם שכל תשתיתו המדעית, הטכנולוגית והתחבורתית, נהרסה כליל. אין חשמל, אין טלפון, אין כבישים, אין דפוס, אין ספריות מסודרות, ולכן אין אפשרות לרכוש ידע מדעי וטכנולוגי. החברה האנושית נאלצת לטפס בכוחותיה הדלים, לאט-לאט, במעלותיהן של היסטוריה ואבולוציה חדשות.
המלחמה על החים
בשלב הזה כבר התחילו האנשים להבין מה באמת צפוי להם, ובכל זאת, "בכלות העשב" של ג'ון כריסטופר התקבל בתדהמה מהולה באי אמון. כריסטופר מתאר עולם נטול תשתיות שמזכיר במידת מה את עולמו של מילר ב"לייבוביץ", אבל הוא מציע דינמיקה שונה לחלוטין של יחסים בין בני אדם. השואה הגרעינית אינה הגורם העיקרי להתהוותו של העולם הזה, אבל הגורמים לקטסטרופה אינם חשובים כל כך, בהשוואה למה שמתחולל לאחר האסון עצמו.
כריסטופר, בפשטות, מניח לגיבוריו להילחם על חייהם. מלחמה אישית, בסיסית, על מזון, מים, נשק, מסתור. תפוס כפי יכולתך. אין מדינות, אין משטרה, אין חוקי משחק. שום פחד אינו מקנן בלבבות, למעט פחדם של הרעב והמוות. החיים מתנהלים מארוחה לארוחה. מקורות המזון מידלדלים והולכים במהירות, מה שגורם לקרבות להיעשות קשים ואכזריים יותר. השאלה המרחפת מעל לספר הזה היא: כמה, בדיוק, שווים לך חייך? מה אתה מוכן ומה אינך מוכן לעשות כדי לשמור עליהם? כריסטופר מציב לפני גיבוריו סדרה של ברירות קשות, שאף אחת מהן אינה ברירת מחדל. האם תשתלט על מקור מזון במחיר חשיפת בני משפחתך לסכנת מוות? האם תאכל את בשרו של בוגד? האם תחלוק את משאביך המעטים עם חבר ותיק שהופיע פתאום? מה תעשה כדי להגן על יתרונות שרכשת לעצמך?
הספר הזה - ורבים שבאו בעקבותיו - לימדו את האמריקנים פרק שלא יישכח בהלכות הישרדות. בעולם ללא חשמל, ללא תחבורה, ללא מסחר, הגישה למזון ולמים היא גורם המפתח. ומי שיש לו גישה כזאת, יידרש, קרוב לוודאי, להגן עליה בנשק. ההבנות הפשוטות האלה פינו עד מהרה את מקומן ל"אסטרטגיות הישרדות" מנוסחות היטב, שקבעו סדר והייררכיה בחשיבותם של אבזרים ומתקנים שונים, בעולם שאחרי. מה יותר חשוב? ג'ריקן בנזין או מחסנית לרובה סער? מעיל חורף או מצת להצתת מדורות? סכין קומנדו או סליל כבל פלסטי?
עכשיו הזמן להתגונן
האסטרטגיות האלה נדפסו שוב ושוב בכמה עשרות מגזינים שהמלה "הישרדות" הופיעה איכשהו בלוגו שלהם. סיפורים על קבוצות שמונות משפחות אחדות שמקימות לעצמן מקלטים אטומיים בהרים ובאזורים נידחים, התערבו במודעות מסחריות שהציעו ל"שורדים" הקשוחים את כל מה שדרוש להם בעולם הבא, תמורת כסף ירוק וטוב שישולם בעולם הזה. חכות ורשתות לדיג, אוהלים, סכינים, קשתות וחיצים (הרי התחמושת החמה תיגמר ביום אחד, ואז יהיה צורך להפעיל נשק קר. במקרה כזה, רובה קשת וחיצי מתכת עשויים להקנות לבעליהם יתרון עצום.
בתחילה הייתה זו תנועה משונה למדי של משוגעים לדבר אחד. אבל אז, ביולי 1961, החלה החזית של המלחמה הקרה להתחמם. נשיא ארה"ב ג'ון קנדי אמר בראיון טלוויזיה ש"במקרה של מלחמה גרעינית, חייהם של האזרחים שלא ייפגעו ישירות מהפצצה יהיו תלויים ביכולתם למצוא מקלט מתאים בזמן. מחובתנו להכין מקלטים כאלה. והזמן לעשות זאת - הוא עכשיו".
בשביל מי שרצו לעשות משהו למען ההישרדות בעולם שאחרי, אך לא היו נחרצים מספיק כדי להקדיש למטרה הזאת את חייהם, כלומר, למי שלא היו מוכנים לעזוב את בתיהם הנוחים בפרברים, הייתה האמירה הזאת בבחינת הוראה חד-משמעית. בתוך ימים אחדים הופיעו ברחבי ארה"ב מספר חברות שהציעו לאמריקני הממוצע הצעה שבמבט ראשון נראה היה שיהיה קשה מאוד לסרב לה - מקלט אטומי בחצר הבית. עם מקדם מכירות בדמותו של הנשיא קנדי, נראה היה שחופרי המקלטים האטומיים גילו מכרה זהב.
הטלפונים לא חדלו מלצלצל
הטלפונים במשרדיהם של יצרני ומשווקי המקלטים לא חדלו לצלצל. חברה טקסנית לייצור מקלטים אטומיים ביתיים הגיעה לשיעור מכירות של 236 מקלטים בחודש. חברה אחרת, משיקאגו, לא הייתה מסוגלת לספק את הביקוש, והקימה - בתוך שבועות - מפעל חדש לייצור מקלטים. מקלטים פשוטים שלא היו אלא כיסוי פלסטי לחפירה באדמה, עלו 13.5 דולר בלבד. המקלטים היותר משוכללים היו עשויים כמעין צינור גדול שנועד להיקבר באדמה. בתוך הצינור היה ציוד למדידת קרינה, מערכת ידנית או חשמלית לשאיבת אוויר, סינונו וטיהורו, וכן לפינוי האוויר ה"משומש". ברוב דגמי המקלטים הותקן מטבחון, שאפשר היה לחברו לאספקת מים חיצונית או פנימית, וכן מחסנים גדולים של מזון, תרופות, בגדים חמים, סוללות חשמליות, דלק, וכמובן - נשק. מחיריהם של מקלטים מהסוג הזה הגיעו לעתים ל-6,000 דולר. והיו גם מקלטים "דה לוקס", עם חדר ספרייה ומערכת מוזיקה משולבת במבנה עצמו, במחיר של כ-20 אלף דולרים. יצרן המקלטים האלה מסרב לומר עד היום כמה מקלטים כאלה נמכרו - ולמי. היצרנים לא הציעו הלוואות רכישה. העתידנ"אה מעורפל, מסוכן, לא משהו שאפשר לקחת אותו בחשבון כלכלי מפוכח. לך תדע מה יילד יום.
כתבי-העת של ארגוני "שורדים" למיניהם הגישו סקרים משווים בין מקלטים מדגמים שונים, לצד מדורי עצות אישיות וטכניות למיניהן. באחד מהמדורים האלה הבהיר המומחה לקוראים למה עליהם לצפות, לכשיצאו מהמקלטים לאחר שוך המלחמה הגרעינית. "הדברים יהיו שונים מאוד מהעולם שאליו התרגלתם", מסביר בעל המדור, "ואם הפצצות יפלו במרחק ארבעה או חמישה קילומטרים מהמקלט שלכם, מוטב שתתכוננו למציאות מאוד-מאוד שונה מזו שהורגלתם אליה". התפיסה הכללית אמרה שהשורדים יצטרכו ללמוד לחיות ב"ג'ונגל" בסגנון "בכלות העשב". אחרים גילו דווקא את הצד החיובי שעשוי אולי להיות לחיים שלאחר המלחמה: העולם יהיה אז מגרש משחקים גדול, פנוי ונפלא בשביל ילדים". אחרים דיברו ברצינות על "שוויון הזדמנויות אמיתי".
בורות ובונקרים בשיטת "עשה זאת בעצמך"
במשרדיהם של יצרני ומשווקי המקלטים הונחו בחדרי הקבלה מגזיני שורדים שהביאו מאמרים שניתחו את סיכויי ההישרדות של כלי רכב ובתים באזורים פגועים לפי עוצמת הפצצה, ומרחק פגיעתה מהנכס. המחירים עלו בהתאם, מה שדחף אמריקנים רבים לוותר על שירותיהן של החברות המתמחות, ולהתחיל לחפור ולבנות בעצמם. על-אף אזהרות מינהל ההגנה האזרחית, שמקלטים מאולתרים עלולים להיות מסוכנים ולא יעילים, נבנו בארה"ב עשרות אלפי מקלטים, בורות מסתור ובונקרים בשיטת "עשה זאת בעצמך". במינהל ההגנה האזרחית הוכנו תוכניות לבניית מקלטים אטומיים ציבוריים שיוכלו לאכסן 50 מיליון בני-אדם, אבל על-אף תמיכתו של הנשיא קנדי, התוכניות האלה מעולם לא זכו למימון פדראלי, ולפיכך לא יצאו אל הפועל.
חברות גדולות, כמו יבמ, פורד ואחרות, התקינו מקלטים לעובדיהן. הבנק המרכזי של ארה"ב, ה"פדראל ריזרב", תיכנן ובנה מרכז מוגן לניהול הכלכלה הלאומית לאחר המלחמה. ועידת הרבנים של אמריקה המליצה לבנות מקלט אטומי בצמוד לכל בית-כנסת. כשבנק ישראל ומנכ"ל הכנסת מתכננים כיום מקלטי ענק דומים, הם אינם מגלים יצירתיות יוצאת מגדר הרגיל. אין חדש תחת השמש.
הציפייה הדרוכה למלחמה הגרעינית נתנה את אותותיה. משפחות שלמות ירדו למקלטים האטומיים שהותקנו בחצרות בתיהן, והסתגרו בהם לימים אחדים, "רק כדי לבחון את יעילות הציוד". זוגות צעירים בילו את ירח הדבש במקלטים אטומיים. בני זוג שהתבודדו שבועיים במקלט, דיווחו לצוות הטלוויזיה שריאיין אותם בצאתם ממנו, שבילו את רוב זמנם במשחקי רמי מרתוניים. אמריקה התגלגלה מצחוק משחרר. המקלטים, בסופו של דבר, אינם כל כך קודרים. אווירה היא גורם כלכלי מרכזי, ותחושת השחרור המסוימת שהתפתחה סביב המקלטים, שיחררה גם את מקורות המימון של יצרני המקלטים שביקשו לשמור על קצב המכירות באמצעות מתן אשראי ללקוחותיהם.
להישרף באש הגהינם
הפיסיקאי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן האמריקנית, הופיע בטלוויזיה והעריך שמקלטים אטומיים מתאימים עשויים להגן על חייהם של תשעה מכל עשרה אמריקנים, גם במהלכה של מלחמה גרעינית כוללת. פיסיקאים אחרים היו פסימיים בהרבה מטלר, אבל האמריקנים שמעו מה שרצו לשמוע, והאמינו במה שרצו להאמין. והתוצאות לא איחרו לבוא. מומחי מימון בוול סטריט העריכו את השוק הפוטנציאלי של עסקי המקלטים בכ-20 מיליארד דולרים בשנה הקרובה ("אם בכלל נתקיים בשנה הקרובה. הא הא"). חנויות מיוחדות ל"ציוד הישרדות" מכרו בלוני אוויר דחוס, מכלי מים עמידים נגד נשורת רדיו-אקטיבית, בתי-שימוש כימיים, ונשק. הרבה נשק.
רבים מהמקלטים הפרטיים נחפרו והותקנו בלילות, בניסיון להימנע מהתגרות מיותרת בשכנים, שבעת חירום יתחרו איתם על משאבים חיוניים. מי שבונה מקלט פרטי, כאילו מוציא את עצמו מהכלל, מצהיר על דאגתו למשפחתו בלבד, ועל נכונותו להילחם בשכניו כדי לשמור את יתרונותיו לעצמו. "אני מתכונן להתקין בפתח המקלט שלי מקלע כבד, שיאפשר לי להרחיק ממנו את השכנים, ביום של הפצצה", הודיע שורד משיקאגו בתוכנית רדיו מקומית. אבל על-אף מאמצי ההסתרה, אמריקנים רבים יודעים לספר על הלילה שבו שכניהם חפרו בחצר ביתם את המקלט. הם אולי לא יצאו למרפסות כדי להתבונן בנעשה, אבל לא החמיצו שום פרט, הגם שהציצו מעבר לשולי הווילונות. בתוך זמן קצר נחלקה החברה האמריקנית לשני מחנות: אלה שיש להם מקלט אטומי, ואלה שבבוא היום יישארו בחוץ ויישרפו באש הגיהנם (ואם הגיהנם לא יבוא בסופו של דבר, הם יזכרו היטב את העתיד שתיכננו להם שכניהם).
התארגנויות פרטיות של קבוצות היו המבוקשות ביותר, אך רק מעטים זכו להיכלל בהן. צוותי השורדים בנו מקלטי ענק שנועדו לספק הגנה למומחים שיסייעו בהישרדות הצוות כולו לאחר המלחמה: נגר, דייג, שרברב, סייר, מהנדס אזרחי. באיידהו נבנה מקלט שהתחבר למערה ששימשה מסתור שיכול היה להכיל עדר של כמאתיים פרות. כמות מזון עצומה, שלפי "בכלות העשב" הייתה יכולה לשמש עילה מספקת לפתיחתה של מלחמת עולם נוספת.
מאמריקה לישראל
יותר מעשר שנים חלפו עד שרעיון ההישרדות בשיטת "עשה זאת בעצמך" חצה את האוקיינוס האטלנטי ואת הים התיכון, בדרכו מאמריקה לישראל. ואז, בשנות השמונים הראשונות, הופיעה בלוח המודעות של אחד ממקומוני אזור המרכז, במדור ה"חוגים", מודעה קצרצרה: השורדים - ת"ד X תל אביב. שלושה חודשים חלפו עד שנעניתי והוזמנתי לראיון קבלה לקבוצה.
האדם שהמתין לי בבית-קפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, הביט בי, מעבר לשולחן, בחומרה. זגוגיות משקפיו התכסו אדים. "כל זה", אמר והניף את ידיו לעבר המדרכות הדיזנגופיות שסאנו בעליזות, כל זה אינו אלא תל נמלים. חשבת פעם מה יכולה לעשות נמלה אחת נגד ענק רע לב שרומס את תל מגוריה?"
"נמלה אחת באמת לא יכולה לעשות הרבה", הודה לאחר שתיקה ממושכת, "אבל שמונה נמלים, הו-הו, שמונה נמלים הן כבר סיפור אחר. שמונה נמלים הן כוח אדיר, אם הן נחושות ויודעות את אשר לפניהן". האיש, כך התברר, עומד בראשה של חבורת "שורדים" ישראלית שמנתה שמונה חברים.
"אתה מבין מה צפוי לנו ביום שאחרי?", שאל וענה מיד, "לא. אתה לא מבין. אתה לא יכול להבין. אנחנו כבר מבינים כי ניהלנו ניסוי הישרדות אמיתי בן שלושה ימים. שלושה ימים ניסינו - והצלחנו - לשרוד בעיר ובסביבותיה מבלי להפעיל חשמל, בלי להשתמש ברכב, בלי לפתוח ברז מים, בלי להיעזר בשום שירותים עירוניים או ממלכתיים. בלי כסף, בלי טלפון. לאכול רק מה שאפשר לצוד, או למצוא, לשתות רק מה שאפשר למצוא בבאר נטושה או במעיין.
"ואל תנסה אפילו לחשוב שתסתדר בלעדינו. לאדם יחיד אין שום סיכוי לשרוד בעולם שיבוא אחרי המלחמה הגרעינית. אני מכיר מרצה צעיר באוניברסיטה צפונית מסוימת. הוא מסתובב עם אקדח מאגנום ועם 20 מחסניות. זה יפה. כשהוא מסתתר מאחורי מסתור מתאים, ואם הוא יורה בחסכנות ובדייקנות, הוא יכול לעצור צבא שלם במשך זמן רב. אבל מה יקרה לו אחרי שיירה את הכדור האחרון? אני מכיר רופא ירושלמי שייבא מערכת לבנייה עצמית של צוללת מחקר קטנה. הוא חושב שיצליח לברוח בזמן, עם הג'יפ שלו, להשיק את הצוללת ולהיעלם במצולות הים התיכון. אבל כמה זמן הוא יוכל לשהות בצוללת? ומה ימצא אם וכאשר יעלה לחוף? אני מכיר משפחה ברמת השרון שבונה מקלט אטומי בחצר ביתה, אבל הם מתנגדים עקרונית לשימוש בנשק, אז איך בדיוק הם מתכוונים להיפטר מהאלפים שיצבאו ביום המכריע על שער המקלט שלהם? לא. הדרך היחידה להבטיח הישרדות, היא הדרך שלנו. הדרך של גיבוש קבוצה משימתית מלוכדת שבה כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו.
"בקבוצה", גילה בסיפוק גלוי לעין, "חברים אנשים בעלי כישורים נחוצים במיוחד לחיים בעולם שתשתיתו האזרחית והטכנולוגית הרוסה כליל. יש לנו קצין בצה"ל, יש לנו מהנדס אזרחי, מטפס הרים, רופאה, שני טכנאי מכונות, מהנדס אלקטרוניקה וכימאית. שלושה מאיתנו לוחמים מיומנים בכל כלי הנשק, החמים והקרים כאחד.
מערה בצפון הארץ למחסה
"יש לנו מחסה בצפון הארץ, מערה טבעית שהרחבנו באופן מלאכותי. שם מצוי מלאי של שימורי מזון, דלק, סוללות חשמליות, ציוד קשר, נשק, תחמושת, תרופות, שמיכות וציוד טכני מסוגים שונים. בקרוב אנו מתכננים להרחיב מערה נוספת כך שאפשר יהיה להסתיר בה ג'יפ.
"הבסיס להצטרפות לקבוצה הוא אחד: מידת התועלת שאתה עשוי להביא לנו. מה אתה מציע, או מה אתה יכול לספק, שאין לנו, ושאנו עשויים להזדקק לו בעולם שיבוא אחרי המלחמה הגרעינית. ולא מדובר במלים ובהבטחות. העניין ייבחן במסע הישרדות שננהל באזור כלשהו בארץ. יש אנשים שנראים לך בערב, בסלון, בסדר גמור, אבל אחרי חצי יום במדבר מתברר לך שזה לא זה. החיים שיבואו לא יהיו קלים, ומי שרוצה להתכונן לקראתם חייב לעבוד קשה. בתנאים כאלה מתגלה השווי האמיתי של כל אחד, כחבר. עד כמה אתה באמת נאמן לחברי הקבוצה, עד כמה אתה מוכן להושיט עזרה, עד כמה אתה יכול בכלל לעזור.
"ואין סנטימנטים. החברות בקבוצה היא על בסיס אישי בלבד. אין חברים מחוץ לקבוצה, אין בני משפחה, אין שום דבר. זה לא אומר שאתה לא יכול לנהל חיים נורמליים, אבל ברגע שקורה משהו, אתה מפסיק את הכל, מנתק את כל הקשרים האחרים ומתייצב למלחמה. כי זה מה שייקרה פה. אחרי המלחמה הגרעינית, תתחיל המלחמה האמיתית, מלחמת ההישרדות שבה נהיה אנחנו, חברי הקבוצה - נגד כל העולם. ואנחנו ננצח, כי אנחנו מאומנים ומיומנים ונחושים יותר".
המתח התחיל להתרופף
אמריקה המתינה בדריכות ליום של הפצצה במשך כל שנות השישים, ובמחצית הראשונה של שנות השבעים. בשלב זה החל המתח להתרופף. פה ושם הפכו מקלטים אטומיים פרטיים לבתי גידול של פטריות, לחדרי עבודה או תחביבים, לחדרים שניתנו לנערים מתבגרים. אחדים מהם נחפרו והושלכו. רובם המכריע לא טופל ולא נשמר במצב הכן. כתבי-העת של ה"שורדים" חדלו להופיע בזה אחר זה.
כך קרה שכשהמוזיאון הסמיתסוני ביקש להציג מקלט תקני שלם, במסגרת התערוכה שהכין לקראת מלאת 50 שנים להטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגאסאקי, נתקלו אנשיו בקשיים. כמעט שאי-אפשר היה למצוא מקלט אותנטי, שלא עבר שינויים והתאמות לשימושים שונים, במשך השנים. בסופו של דבר נמצא מקלט מתאים שבעליו ניאותו לתרום אותו למוזיאון, ובמקביל נמצאה גם חברה לעבודות עפר מוושינגטון שניאותה לבצע את עבודת חפירת המקלט והוצאתו ממעבה האדמה, ולאחר מכן להובילו למוזיאון בוושינגטון. כך מונחת לה היום באחד מאולמותיו של המוזיאון הסמיתסוני, מעטפת מתכת במשקל של כ-700 ק"ג, המייצגת משקל כבד בהרבה שהכביד במשך שני עשורים על לבבותיהם של מיליוני אמריקנים. 700 ק"ג של מצבה לפחד ולאימה.
לאן נעלמו השורדים
עשור ויותר אחרי אותה שיחה בדיזנגוף, השורד הישראלי נשמע מנומנם משהו מעבר לקו הטלפון. לא, הקבוצה כבר לא קיימת, אם כי הוא רואה מפעם לפעם את המהנדס האזרחי. סדאם חוסיין לא רציני. גם האירנים הם סתם קשקשנים. העסק הזה גדול עליהם.
כעבור עשור נוסף, ימים אחדים לפני יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל, כבר צריך לעבור שתי מזכירות כדי להגיע אליו. הוא נשא לאישה את הכימאית, פיתח תודעה חברתית, ומאמין בסולידריות ובחמלה. ממה הוא מתפרנס? ממכירת ביטוח חיים. "האמן לי, זו הדרך היעילה ביותר להבטיח את העתיד".
