אריאלה לביא עובדת כאדריכלית עצמאית. לביא תכננה בניין עם חמש יחידות דיור ברמת השרון. לאחר השלמת הבנייה, התברר לאחד הדיירים כי החניה שקיבל, קטנה עליו. הדייר תבע את לביא ואת הקבלן המבצע. מומחה שמינה בית המשפט קבע, כי החניה אכן אינה מתאימה במידותיה לחניה תקנית. לא ניתן להחנות בה רכב משפחתי רגיל.
בית המשפט קבע כי לביא ידעה על מידותיה הבעייתיות של החניה ועל "המלצות משרד התחבורה, אך בחרה להתעלם מהן ולא לפעול על פיהן". לכן חייב את לביא ואת הקבלן, לפצות את הדייר בסכום של 15,000 דולר.
לביא היתה מבוטחת בחברת הביטוח מגדל בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית. מגדל דחתה את הכיסוי הביטוחי ומחלוקת בין השניים הגיעה אל בית משפט השלום בתל אביב.
פוליסת האחריות המקצועית של מגדל, מסבירה השופטת בלהה טולקובסקי, היא מסוג claim made basis. היא חלה כאשר מתקיימים שני תנאים. הראשון הוא שהתביעה תוגש בתוך תקופת הביטוח. במקרה זה אין מחלוקת כי תביעת הדייר הוגשה נגד לביא במהלך תקופת הביטוח.
התנאי השני הוא שמדובר בנזק הנובע ממעשה או מחדל שאירע לאחר מועד מסוים שמוגדר בפוליסה כמועד הקובע.
במקרה זה, כך טענה מגדל, שלושה חודשים לפני המועד הקובע, נחתם הסכם שיתוף בין בעלי יחידות הדיור בבניין, בו נאמר כי החנייה תואמת את הסקיצה שהוצגה לדייר. מכאן שהחניה, על מידותיה הבעייתיות, תוכננה עוד לפני המועד הקובע.
השופטת טולקובסקי דוחה טענה זו. לביא ציינה בעדותה, כי אמרה לסוכן שאחת הסיבות לרכישת הפוליסה, היא הסכם תכנון הבניין ברמת השרון. הסוכן לא אמר לה כי הפוליסה אינה מכסה פעולות תכנון קודם למועד הקובע הנקוב בפוליסה. בנסיבות אלה, מנועה מגדל מלטעון טענה העומדת בניגוד למצג שהוצג ללביא, בעת עריכת הפוליסה, בניגוד לתכלית לשמה הוצאה הפוליסה ובניגוד לצפייתה הסבירה של המבוטחת.
יתרה מכך, הסקיצה שצורפה להסכם התכנון, היתה בגדר תכנון רעיוני וראשוני. ניתן לראות במעשה התכנון כמושלם, רק עם קבלת היתר הבנייה. רק בשלב זה, הפך התכנון הראשוני, לתוכנית מחייבת. והרי היתר הבנייה התקבל כבר לאחר המועד הקובע.
השופטת דחתה גם את הטענה השנייה של מגדל, כי תכנון החנייה, על מידותיה הבעייתיות, היה מעשה מכוון השולל את זכותה של לביא לתגמולי ביטוח.
אכן, קובעת השופטת, לביא היתה מודעת למידותיה הבעייתיות של החניה. לביא גם ידעה על המלצות משרד התחבורה בדבר תכנון חניות. אולם לביא סברה כי המלצות משרד התחבורה, הינן בגדר המלצות לא מחייבות. מאחר שאין בתוכנית בניין ערים הרלוונטית, כל התייחסות אליהן. "מעדותה עולה כי סברה שתכנון הבניין, כפי שנעשה על ידה, לרבות מידותיה הבעייתיות של החניה, הינו תכנון לגיטימי שאף אושר על-ידי רשויות התכנון והבנייה, בעצם הוצאת היתר הבנייה".
השופטת מזכירה את פרשת רוזנצוויג, בה נקבע על-ידי בית המשפט העליון, כי מהנדס שהכין במודע תוכנית קונסטרוקציה שחרגה מנתוני חוזק חומרים על-פי דרישת התקן, תוך הסתמכות על "מקדם הביטחון" שבתקן, וזאת בכדי לחסוך בעלויות, זכאי לתגמולי ביטוח. פרשת רוזנצוויג הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת 'עכשיו באמת הכל בסדר'.
בענייננו, מסבירה השופטת טולקובסקי, לביא סברה בתום לב כי תכנון חניה שמידותיה קטנות מהנדרש, באופן שניתן יהא להשתמש בה וגם זאת בדוחק, לחניית מכונית קטנה בלבד, על-מנת לנצל את אחוזי הבנייה, לתכנון דירות גדולות יותר, הינו בגדר תכנון לגיטימי.
הפוליסה נועדה לבטח נגד רשלנות מקצועית. בפרשת רוזנצוויג נקבע כי: "בנייה שלא על-פי תקן היא בוודאי רשלנות". בענייננו, כשמדובר בהמלצות משרד התחבורה שלא הוכח כי יש להן תוקף מחייב ולביא אף העידה כי מקובל היה, ברמת השרון, לנצל את השטח המותר לבנייה, עד תומו גם על חשבון שטחי חניה והדבר אושר על-ידי רשויות התכנון, בעצם מתן היתר הבנייה, על אחת כמה וכמה שמדובר ב"טעות" או ב"מעשה רשלנות" שנעשו על-ידי לביא, בתום לב, במסגרת פעילותה המקצועית, כאמור בהגדרת "מקרה הביטוח" ולפיכך נכנסים הם לגדר הכיסוי הביטוחי.
בסופו של דיון, נקבע אפוא כי לביא זכאית לכיסוי הביטוחי וכי מגדל חייבת לשאת בכל הסכומים שלביא חויבה לשלם לדייר.
