אנו עדים לאחרונה להתקפות אישיות חסרות תקדים של "מקורבי ראש הממשלה" על מבקר המדינה מר מיכה לינדנשטראוס. להתקפה זו הצטרפו אלו אשר רוממות הדמוקרטיה והחוק בגרונם, כדוגמת שר המשפטים הירוק, זה מקרוב מונה ומספר עורכי דין ומשפטנים נמוכי מצח הקופצים על העגלה בנפש חפצה שמא ומקצת מרסיסי מנעמי השלטון יפלו בחיקם אילו רק נפלה עליהם גם כן עינם של "המקורבים".
השימוש הנלוז באמתלות הדמוקרטיה והחוק לתקיפת המבקר הינו נלעג ומטעה. אם נבחן את הדמוקרטיה הישראלית לפי אמות מידה אוניברסליות הרי שמדינת ישראל רחוקה מלהיות דמוקרטיה מושלמת. מאידך ישנה הצדקה רבה למצב זה. אם ישראל היתה נוהגת בהתאם לאותם כללי הדמוקרטיה האוניברסלים הרי שוודאי שלא היתה מוציאה את שנתה ה-60.
מספר דוגמיות על קצה המזלג: חוק השבות (נחוץ וחיוני לקיומנו מעין כמוהו), שירות ערבים בצבא (חורבננו מובטח אם יתקיים), מידור ח"כים ערביים מסודות מדינה (ואיך לא?), בידוקים ביטחוניים מגזריים (ודאי שלא כל הערבים טרוריסטים אך כל הטרוריסטים ערבים- כך שלך תדע), חומות ההפרדה בין ערבים ליהודים (ולא רק חומות פיזיות - אשר נחוצות במצב הנתון) וכיוצא באלו.
מאז הקמתה נקטה ישראל בקו המתבקש מאליו והוא כי זכותה של הדמוקרטיה הישראלית בהתאם למצב עכשווי נתון בו המדינה מתנהלת, להגן על עצמה. הדברים כה ברורים ומובנים עד כי אני מוותר על הזכות להסבירם מתוך הנחה ברורה כי הקורא הינו נבון ומושכל מספיק בנושא זה.
ישראל עברה אירוע טראומטי חמור. מלחמת לבנון השנייה טילטלה את הציבור כפי שלא טולטל מאז מלחמת יום הכיפורים. אם נצא מתוך ההנחה (הסבירה) כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים ולאור העובדה כי מצבה המדיני האזורי של ישראל הורע חריפות עקב המלחמה האחרונה הרי שנכשלנו במלחמה ושום מניית נקודות לא תשנה עובדה זו.
מכיוון שתופי המלחמה הבאה עלינו לרעה נשמעים תכופות יותר ויותר, עלינו להתעשת, לתקן הקילקולים שנחשפו ולהכין עצמנו לסיבוב הבא. ברור לכל וללא צורך בוועדת וינוגרד שתשכילנו בכך, שהצוות שהוביל את המדינה בשנה האחרונה הינו כישלון מהדהד. כה רב כשלונו עד כי האפשרות שהסיבוב הבא עם שכנינו ינוהל על-ידי אותו הצוות אינו מתקבל על הדעת מהטעם שבוודאות רבה יביא עלינו את חורבננו. הרי לא אירן וסוריה (בצרוף החמאס והחיזבאללה) הצפויים לעמוד מולנו בסיבוב הבא כחיזבאללה לבדו במלחמת לבנון השנייה.
הוסף על כך את מצבור השחיתויות אשר נפל עלינו המהווה לכשעצמו איום קיומי עלינו וכך התמונה המתקבלת קודרת ביותר. לכל אלו הניתלים בטיעון כי "עדיין לא הוכח דבר" אומר: אין עשן בלי אש. הניסיון מראה כי אין פוליטיקאי במדינת ישראל אשר סרח עודף פלילי אפשרי כלשהו אינו משתרבב מאחוריו וכך אלו אשר נתפסים, מואשמים ואילו האחרים אך מחכים לתורם. האשמה גורפת? אולי, מאידך לכאורה מוצדקת.
הטיעון כי המבקר פוגע בדמוקרטיה הינו מצוץ מהאצבע. זוכרים את "בימים ההם אין מלך בישראל", בימי שפוט השופטים? ובכן בימינו אלה אין מלך בישראל. הרי רק מעטים ועמומים יטענו כי כי האיש שלהוותנו נמצא בראש הממשלה מנווט את ספינת ישראל כשורה. אין שילטון בישראל ומשכך המבקר מר מיכה לינדנשטראוס הוא האדם הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון וטוב שכך.
האם מנהיגנו דוד בן-גוריון פעל בצורה דמוקרטית מושלמת ולפי כל הכללים לפני ובעקבות הקמת המדינה? מובן שלא. האם פעל נכון? בראייה היסטורית, כמובן שפעל כשורה. קיומנו כאן כמדינה ריבונית הוא ההוכחה.
מכאן שרבים, טובים יותר אן פחות, נופלים באותו "פח דמוקרטי". הדמוקרטיה אינה מידה אחת המתאימה לכל. הדמוקרטיה האוטופית היא כשמה כן היא: אוטופית. לא הדמוקרטיה המצרית כישראלית. לא הדמוקרטיה העירקית (לכשתכונן) כדמוקרטיה האמריקנית. לא הדמוקרטיה הרוסית כזו האנגלית, והרשימה ארוכה. כמה ארוכה? ברור, כמספר הדמוקרטיות בעולם. אין דמוקרטיה ולו אחת ויחידה שזהה לאחרת.
בחייה של אומה (כל אומה) ובייחוד בזמני לחץ ומצור, קמים אותם אידאליסטים (יהיו שיאמרו משוגעים לדבר) ונשכבים על הגדר עבור כולנו. הדבר מתבטא בדברים יום יומיים ועד אותם אלו שברומו של עולם (אותו רב-סרן ז"ל שהשליך עצמו וקיפד חייו בעבור חייליו במלחמת לבנון השנייה הוא דוגמה במיקרו לפעולה הרואית/מלאת השראה לנאמר כאן).
האדונים מיכה ל. וזליכה אך לא רק הם, קיימים רבים נוספים העושים מלאכת קודש הרחק מהעין הציבורית, הינם דוגמה נוספת מצוינת לאותם המוכנים לסכן רבות ולפעול למעננו בזמני לחץ ומצור. אלו אותם אנשים אשר מאתרים את הריק הנוצר עקב אזלת ידו של השלטון המרכזי וקופצים למים הקרים (ואולי אף לתוך האש) עבור כולנו. מובן שקיימים תמיד אותם שרלטנים המוכנים לנצל המצב לטובתם האישית. האם יש להזכיר את האיש העומד בראש הממשלה (ממשלתנו? ממשלת עם ישראל? תמהני), אשר מנצל כל פירצה דלוחה באושיות השלטון לעשות לביתו? זה אותו האיש אשר בעזות מצח בלתי ניתפסת מתגולל על אותם העומדים בפרץ העושים במלכת הקודש של המבקר ועם ישראל רואה את הקולות ושותק.
האין 'שתיקת הכבשים' עולה בדעתנו למראה המביש הזה? יתרה מזו, ישנם אלו העוזרים למושחת ומגינים עליו במערכות המשפט, השלטון והמדיה - אלו אשר טובתם האישית והעשייה לביתם תמיד וללא תנאי קודמת לרווחתו של הציבור אפילו ותפקידם דורש את היפוכו של דבר.
ראו נא את האברמוביצים, החסונים, הברנעים, הדנקנרים והכספיתים, או בקיצור חבורות האתרוגיסטים אשר ילכו באש ובמים למען שיירי ליטרת בשר הפיגולים שלהם, ראו נא את אותו זה מקרוב מונה שר המשפטים שמוטב היה לו לחזור להיכלי השן האקדמים ולא לבזות עצמו במילות אתנן התמיכה השיקרית במיטיבו ראש הממשלה, להיכן הגענו, הכיצד זנינו? אלו אשר בימים אחרים היו מובלים אחר כבוד לכיכר העיר ראשיהם גלוחים ושלטים מבזים על צווארם אלו הטיפוסים המעיזים פניהם נגד העוסקים במלאכתם עבור כלל עם ישראל כאנשי המבקר ודומיהם.
