אין על כדור הארץ מי שיכול היה ליהנות משלום אמיתי בינינו לבין שכנינו הפלשתינים, יותר מאשר ערביי ישראל. ואין על כדור הארץ מתאים יותר מהנהגת ערביי ישראל, לייצר את השלום הזה.
אילו רצו שלום - היו נפגשים עם אחיהם להנהגת העם הפלשתיני, יושבים איתם למו"מ כן ואמיתי, ומגיעים איתם להסכם. ואני מתכוון להסכם עם ההנהגה הפלשתינית הקיצונית - זאת שפוצצה את אוסלו, ומן הסתם תפוצץ כל הסכם שיחתם - (אם ייחתם) - עם הברווז הצולע אבו-מאזן.
עם ההסכם ביד, היו מדלגים שוחרי השלום הערבים מאולפן לאולפן, ומציגים אותו בפני הציבור היהודי. בדיוק כמו שעשו שני הליצנים עמי איילון, עם "המפקד הלאומי" שלו, ויוסי ביילין, עם מסמך "ביילין אבו-מאזן", ויותר מאוחר עם פסטיבל "הבנות ז'נבה".
מדוע יוזמה כזו שאין טבעית ממנה, לא התרחשה עד כה? הנה לכם התשובה: בהכירם אותנו, הם יודעים שהסכם שלום אמיתי בינינו לבין אחיהם, מחייב אותם להכיר בזכות היהודים למדינה - והם לא מכירים, ולשלול באופן טוטאלי את זכות השיבה - והם לא שוללים. ובתרגום פשוט: מנהיגי הערבים בישראל, לא רוצים ולא מאמינים בשלום. הדיבורים על דו-קיום, נועדו לשסות את התמימים בין היהודים באחיהם המפוכחים.
(יודגש: בהחלט יתכן שבין האזרחים הערבים יש רבים שהיו רוצים בשלום אמיתי בינינו לבין אחיהם מעבר לגבול, והם היו מוכנים לחתום על זכותם של היהודים למדינה, ולשלול את זכות השיבה. שורות אלה מתייחסות להנהגת ערביי ישראל).
האמנה הפלשתינית מחייבת את מחיקת ישראל. אחמד טיבי וחבריו יודעים זאת. מאחר שאי אפשר לעשות זאת במחי התקפה, יש מי שהגה את "תורת השלבים". כל ויתור מדיני של היהודים - ויהיה קלוש ככל שיהיה - מקרב את הפלשתינים עוד צעד אל היעד הנכסף: פלשתין מהירדן עד הים.
האמנה הזאת נלמדת בבתי הספר בשטחי הרשות הפלשתינית, עם הסעיף הקורא למחיקת הישות הציונית. חשוב לשמר את השנאה ליהודים. באטלסים, ובמפות שעל הקירות בבתי הספר, ישראל לא קיימת. זאת האמת. מעולם לא שמענו ממנהיגי הערבים בישראל קריאה או מחאה שתומכת בביטול הסעיף הקורא להשמדת מדינתם. לא במקרה!
כשהמוני בית ישראל ליוו למנוחת עולמים את קורבנות פרס נובל, הסביר לנו אחד הזוכים, שאלה "קורבנות השלום". בקיצור, מי שלא לוקח מהחומר הזה ששמעון ("אני וינר!") פרס לוקח לפעמים, מבין את הסיטואציה שאין בהירה ממנה: היהודים והפלשתינים במצב מלחמה על אותה ארץ.
ואם על המורשת של רבין ושרון ניתן לומר שמדובר בפיקציה, הרי שהמורשת שהותיר אחריו יאסר ערפאת, שרירה קיימת ומחייבת את ממשיכי דרכו: מיליון שאהידים בדרך למימוש "תורת השלבים". מיליון שאהידים זה אומר מלחמה עד לניצחון פלשתיני.
וכשמדובר במלחמה, יש "הם" ו"אנחנו". "הם" הפלשתינים משני צידי הקו הירוק, ו"אנחנו" היהודים, גם כן משני צידי הקו הירוק. שתי אוכלוסיות עוינות מעורבבות, הם פלונטר שמחייב התרה. אם כך, מדוע זה לא קורה? הנה לכם התשובה: הערבים לא רוצים, ומעולם לא ביקשו שלום או שקט. הם רוצים אדמה. זה היהודים שמתחננים לשקט. מבחינתם של הערבים, "שקט הוא רפש".
מה עושים?
סוף מעשה במחשבה תחילה. לפני שמשיבים על השאלה מה עושים, צריך לשאול: איזו ישראל אנחנו רוצים לראות בעוד 50-100 שנה. ותעשו לי טובה, אל תדברו על שלום, מפני שזה לא תלוי ברצונם של היהודים. זחילה על הגחון, לא תניא את הערבים מכוונתם המקורית: השבת אדמתם.
מנהיגי הערבים בישראל עוינים, ובכל הזדמנות ידברו סרה במדינתם. צרכני התקשורת בעולם, שומעים מהם, שהיהודים הקימו על חשבונם, מדינה פשיסטית גזענית שרודה בהם. תעשו סקר ותגלו: רוב ערביי ישראל חשים אזרחים סוג ב'. ואני מבין אותם. אלא שליהודים אין ברירה: כל זמן שאנחנו במצב מלחמה עם אחיהם - הם חשודים. ברור שחיים במדינה גזענית כאזרחים סוג ב', אינם נעימים, וזה בלשון המעטה.
יש מוצא: היפרדות! איפה שאפשר, מזיזים את הגבול, ובמקביל -לעודד הגירה. למושג "הגירה" יש קונוטציה של שיפור. אנשים שחשים מחנק במדינה מסוימת, מהגרים למדינה אחרת. התקשורת הישראלית מעודדת בעקיפין הגירת יהודים למדינות אחרות, באמצעות סיפורים על ישראלים מצליחים.
הסידור הזה, שפלשתינים מחזיקים תעודת זהות בצבע כתום (?), והיהודים מחזיקים בתעודת זהות בצבע כחול, הוא סידור טבעי והגיוני. מגיע לאזרח פלשתיני לקבוע באמצעות הקלפי את השלטון שלו, לעמוד דום מול הדגל שלו, ולשיר במלוא גרונו את ההמנון שלו. ומי שמונע מהפלשתינים הישראלים את הזכות הזאת, הם המנהיגים ששיננו היטב את "תורת השלבים"...
