בגבעון אמר בורא עולם לשלמה המלך: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך...". כדי להמחיש את חכמתו האדירה של המלך מובא מיד אחרי הדברים האלה סיפור שתי הזונות והילד.
מהי זונה? שורש המלה הוא זון, ורש"י בבואו לתאר את רחב הזונה אומר שמדובר באישה שיש לה מלון והיא מזינה. יפתח, השופט הגיבור, הוא בן אישה זונה. זה לא פוסל אותו למנהיגות, אבל זה מעיק עליו. משמעות הדבר נחיתות חברתית. שפל המדרגה. אבל הנחיתות הזאת יכולה להפוך למנוף עצום לקידום. רחב, מספרים רבותינו, התגיירה והיתה לאשתו של מנהיג ומצביא הדור, חניכו של משה, יהושע. גם שמה מצביע על עליה רוחנית. הפסוק - ארוכה מארץ מידה, רחבה מן הים - רומזת על כך. יש קשר בין רחב, מידה וים.
לכן גם שתי הזונות שהתייצבו לפני שלמה המלך מסמלות ומרמזות על מושגים שיש להתעמק בהם. אחת הזונות מספרת שבנה נלקח ממנה והוחלף בבנה של השנייה שנחנק ומת בלילה. היא תובעת את הילד הנמצא ברשותה של השנייה.
האישה השנייה אומרת: בני החי ובנך המת.
האחת (הראשונה) אומרת: לא כי בנך המת ובני החי.
המלך חוזר על הדברים שנאמרו מפי הנשים הזונות. בדבריו הוא כבר חרץ את משפטו. אין צורך בלהטוטי חרב גוזרת כדי לראות את האמת. היא ברורה. היא נשמעת מפי הנשים עצמן. אם כן, לשם מה מובא סיפור הזונות והילד כדי לתאר ולהעצים את חכמתו של המלך? איפה פה החכמה הגדולה, האלוקית?
וכדי שלא תהיה טעות בהבנת הדברים האלה, מופיע, לאחר תצוגת החרב הגוזרת, הפסוק המסכם: וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט (מלכים א' ג-28 ).
טענת האישה האחת היא: בנך המת ובני החי. טענת האישה השנייה: בני החי ובנך המת. אישה אחת מדברת על בנה של השנייה ואישה שניה מדברת על בנה. האחת מעוניינת בבנה של השנייה. השנייה מעוניינת בבנה. המלך כבר הכריע במשפט.
כיוון שאין זה משפט קשה במיוחד, וברור לעין כי הילד החי שייך לאישה השנייה וכי סיפורה של האחת (הראשונה) הוא שקר, וכי היא למעשה מספרת את סיפורה שלה. עוד שאלה צריכה להישאל פה, לאנשים שעדיין לא בטוחים במשפט - האם ניתן להוציא ילד מחיקה של אם בשנת הלילה? ואם תאמרו שאין זו אישה אחראית (השנייה) ואולי היתה שתויה? (הרי גם חנה הנביאה נחשדה בשכרות) יבוא הסיפור בהמשכו ויראה כי היא היתה מוכנה לוותר על ילדה ובלבד שלא יהרגוהו. אם כזאת לא תניח לבנה להילקח מבין זרועותיה. ואכן הוא היה ונשאר בזרועותיה.
אני חוזר ושואל, במה נמדדת חכמתו האלוקית של המלך? הרי גם אנחנו פתרנו את הענין הזה בקצת מחשבה, ולנו אין אפילו שמץ של השכלה משפטית...
המלך לא מסגיר אפילו ברמז את חכמתו, ידיעתו והבנתו. הוא אומר, קחו לי חרב... גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת. עד כה אין אנו, הצופים במשפט, יודעים דבר וחצי דבר על מהותן של שתי הנשים, שתיהן משפל המדרגה. אבל המלך, בחכמתו האלוקית יודע מיהן שתי הנשים הניצבות לפניו. בעוד רגע הוא יחשוף אותן, את הוויתן הרוחנית לעיני העולם העצומות. ואכן, ברגע שהחרב מונפת מעל ראשו של הילד, פורצת קריאה נואשת מפי האם האמיתית: תנו לה את הילוד החי... ויריבתה-אויבתה אומרת דבר שידהים את העולם: גם לי גם לך לא יהיה, גזרו. אחת רוצה את הילד חי והשנייה לא רוצה ילד - היא רוצה רצח ומוות והרס טוטאלי סביב. היא צמאה לדם.
בכמעט אבחת חרב חדה חשף המלך שלמה בחכמתו הרבה את התהום העמוקה של טומאה, הרס טוטאלי וצמאון דמים שאין לא גבולות בתוך הוויתו של האדם. השטן הוא פה עמנו ואינו יצור שמימי. הוא עם שתי רגליו על האדמה. ההוויה הזאת היא הוויתו של עמלק שמבקש להשמיד את העם היהודי במחיר השמדתו שלו. במאה העשרים נוכחנו בתקומתו של השטן הזה - היטלר - שהעדיף לשלוח את הרכבות כדי לאסוף יהודים ברחבי אירופה הנתוצה ולהובילם אל מחנות הרצח שלו, ולא להוליך ברכבות אלה אספקה ותחמושת לסוגיה אל החזית הרוסית המתמוטטת לנגד עיניו. ההרס העצום שנגרם לארצו לא נחשב בעיניו ותוצאות המלחמה לא היו חשובות דיין. מה שהיה חשוב יותר - להשמיד את היהודים. במותו הוא רצה לצוות להם את המוות.
היום, שלושת אלפי שנה אחרי משפט שלמה, אומר עזמי בשארה, חבר כנסת ערבי שהתפטר, הנשק שלנו זה הכתיבה (השקר). והחמאס מחרה מחזיק אחריו: בית המקדש לא היה ולא נברא, זה שקר שהיהודים ממציאים. חלאד משעל אומר שירי הרקטות אל ישראל הוא הגנה עצמית...
כל מה שהעם השקרי-חמאסי הזה אומר הוא שקר וכזב. והעולם - הצופה במשפט המתנהל בין אומה-כביכול, רצחנית שכמותה לבין עם היהודים, אינו יודע איך להכריע. גם רבים מהיהודים החיים בארץ ישראל ניצבים נבוכים: למי שייכת הארץ הזאת, הילד? האם יגזרו?
האם יש צורך לגזור כדי לחשוף את האמת? הרי משפט שלמה המלך כבר הוכיח. אם אחת היא האמיתית ולכן היא מוכנה גם להחזיר שטחים, להתפשר ולהתפייס. היא בוחרת בחיים. "אם" אחרת היא שקרנית ורצחנית, שולחת את בניה למוות בדמות מחבלים חגורי חגורות נפץ. שיתפוצצו."אם" זו אומרת בבית המשפט העולמי גם לי גם לך לא יהיה. היא אומרת לגזור והיא מוכיחה שרצונה ברצח, בדם ומוות בחנכה את בניה למות מות "קדושים" כשהם חגורים בחגורות נפץ ומפיצים הרס ושואה על סביבותם.
(מאמר מוסגר: מדוע אני ממשיל את עם-היהודים לאחת הזונות שבסיפור: אני מתכוון לשפל המדרגה שבו אנו נמצאים היום. שחיתות בכל הרמות הגבוהות של הממסד. קיטוב נוראי, אפוף שנאה הרסנית, בין עשירים לעניים, בין אשכנזים לספרדים, בין אחים דתיים לאחים חילוניים. בין אחים בימין לאחים בשמאל. גם אצלנו יש חוסר יכולת לשלוח את הרכבות אל היעד הנכון, האמיתי... רוצים עוד?).
