כאשר מוגש על-ידי נישום דוח או השגה לצרכי מס, מוקנה לרשויות המס פרק זמן קצוב להתערב בדיווחי הנישום ולהוציא שומות או צווים. אחת השאלות המעניינות הינה מהו האירוע העוצר את מירוץ הזמנים האמור - האם די בעצם קבלת ההחלטה ע"י רשות המס אף אם נותרה "במגירה" פרק זמן נוסף, או שמא תנאי הכרחי הוא שההחלטה נשלחה לידי הנישום בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.
השאלה הינה בעלת חשיבות מהותית, לאור העובדה שאי עמידה בזמנים על-ידי רשויות המס משמעה קבלת דיווחי הנישום - כפי שנקבע בהוראות רבות ושונות בדיני המס (הן מס הכנסה, הן מע"מ והן מיסוי מקרקעין).
בשנים האחרונות התחבטו בתי המשפט בסוגייה, תוך שהתגלעה מחלוקת שופטים בין בית המשפט המחוזי בירושלים. היתה זו השופטת מרים מזרחי מבית המשפט המחוזי בירושלים, שפרצה את הדרך בנושא. בפסק דינה בעניין סמי (עמ"ה 7050/03) קבעה לראשונה כי רק משלוח ההחלטה ע"י פקיד השומה יעצור את מירוץ ההתיישנות, וכי במקרים בהם קיבל פקיד השומה החלטה אך טרם הוציא אותה מחזקתו לאחר חלוף השנה - לא די בכך וזכאי הנישום ליהנות מהתיישנות.
כשלושה חודשים לאחר פסק הדין, נדרש שופט בית המשפט המחוזי בת"א, מגן אלטוביה, לאותה שאלה משפטית (עמ"ה 1092/02 אבידן). אלטוביה הכריע הכרעה שונה, תוך שהוא מציין כי לגישתו סוטה פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים מפסיקה קודמת שניתנה בעבר ע"י בית המשפט העליון בעניין ביר (ע"א 568/78).
מחלוקת השופטים לא תמה, ומצאה ביטויה בשורה של פסקי הדין סותרים בין בתי המשפט (עמ"ה 8024/04 איקאפוד, ועמ"ה 659/02 מנשה לוי של השופטת מזרחי אל מול בש"א 15023/04חגי רם של השופט מגן אלטוביה).
הכרעה במחלוקת ניתנה ביום 22.4.07 ע"י בית המשפט העליון בע"א 5954/04 בפסק דין מרתק של השופטת מרים נאור. השופטת אימצה את גישת בית המשפט המחוזי בירושלים וקבעה כי על יסוד עקרונות של מדיניות משפטית, יש לפרש את החקיקה כך שמירוץ הזמנים ייפסק אך ורק עם הוצאת ההחלטה מחזקתו של פקיד השומה. לא די בקבלת החלטה בעלמא ושמירת הצו במגירה. על משך הזמן להיות גלוי וידוע לנישום - על-מנת שיוכל לכלכל את צעדיו. יסוד הפומביות הוא יסוד חיוני וחשוב ועל כן סמכותו של פקיד השומה אינה יוצאת מן הכח אל הפועל כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה.
השופטת מציינת כי הינה מודעת לכך כי היא סוטה מהלכה קודמת של בית המשפט העליון (בענייו ביר) ואולם לטעמה אכן יש מקום לעשות כן, לאור העובדה שהמדובר בהלכה שניתנה לפני שנים ארוכות, ועל יסוד פרשנות מילולית דווקנית.
טענה חלופית של רשויות המס היתה כי אם וככל שאכן יסטה בית המשפט העליון מהלכת ביר (כפי שאכן קרה), הרי שיש להחיל זאת רק מכאן ולהבא ולא על עניינים תלויים ועומדים. גם טענה זו דחתה השופטת מרים נאור, בציינה - כי ככלל - הלכותיו של בית המשפט העליון הינן בעלות תוקף למפרע, וכי לדעתה רשויות המס היו יכולות לצפות שהלכת ביר שניתנה לפני למעלה מ-30 שנה עשויה להשתנות.
אף שפסק הדין ניתן בסוגייה שעניינה מס הכנסה, אין ספק שתחולתו גם ביחס למיסוי מקרקעין, ובכלל זה ביחס למועדי החלטה בהשגה (בתוך שנה), המועדים להוצאת שומה זמנית וסופית (בד"כ ששה חודשים ושנה), וביחס לפתיחת שומות לפי סעיף 85 (ארבע שנים).
פסק הדין התקדימי מהווה נדבך חשוב בביצור זכויותיהם הדיוניות של הנישומים אל מול רשויות המס, ומצטרף אל פסיקה נוספת לאחרונה, כדוגמת זו המדגישה את חובת גילוי המידע המוטל על רשויות המס כחלק מהליך מינהלי תקין.