נפסל על-ידי הצנזורה

מאז ומתמיד היתה קיימת בישראל צנזורה פוליטית, נוסף על הצנזורה הביטחונית, ולא אחת נטשטשו התחומים בין שתי אלה. על-כל-פנים, הנטייה בקרב שלטונות המדינה היא להסתיר ולהעלים ידיעות ולא לפרסמן. לעיתים קשה, אומנם, לקבוע איזו ידיעה מזיקה ואיזו לא. אלא שהרשות המוסמכת מעדיפה שכל המתפרסם ייעשה על דעתה בלבד. יתר-על-כן: על יסוד "החוק לתיקון דיני עונשין - עבירות נגד המדינה 1957", שבא להחליף את "פקודת הסודות הרשמיים" הבריטית - התקין נציב שרות המדינה הוראות תקשי"ר, האוסרות על עובדי המדינה כל מגע עם עיתונאים. לפי חוק זה אסור, למשל, למורה להשיח על אי-שביעות רצונו מתוכנית הלימודים, ועליו לדבר אך ורק באמצעות דובר משרד החינוך. להלן מספר דוגמאות מאלפות מן ההיסטוריה העיתונאית הישראלית להפעלתה של צנזורה פוליטית, במסווה של צנזורה ביטחונית:

• במאי 1949, למשל, נכתב שירו של נתן אלתרמן, "שתי שיבולים וחנית", על פירוק חטיבות הפלמ"ח. השיר נפסל על-ידי הצנזורה ונאסר לשידור. בתגובה על כך הגיש יצחק בן-אהרון, שהיה אז חבר-כנסת מטעם מפ"ם, הצעה לסדר היום בכנסת, ותוך קריאות-ביניים סוערות הצליח לקרוא את "שתי שיבולים וחנית".

• בנובמבר 1950 פרסם יומון המפלגה הקומוניסטית, "קול העם", ידיעה, לפיה נתגלה נפט 10 ק"מ צפונית לאילת, אך חברה אמריקנית תבעה שיופסקו החיפושים ושהמעיין ייסתם. למחרת היום ביקשו יתר העיתונים לצטט ידיעה זו, אך הצנזורה מנעה זאת. בתגובה לכך הגיש ח"כ מאיר וילנר (מק"י) הצעה לסדר היום מעל בימת הכנסת, שבה טען כי מעלימים במכוון מהציבור ידיעה שכבר פורסמה. על הצעה זו השיב בכנסת ח"כ פנחס לבון (מפא"י), אז שר החקלאות, בתוקף תפקידו כממונה על אוצרות הטבע בישראל: "אינני יודע מה רוצה מחיינו חבר הכנסת וילנר עם הנפט של 'קול העם'. 'קול העם' מצא נפט".

הגיב ח"כ וילנר בשאלה: "האם יש אצלנו צנזורה גם על מוסר, או רק צנזורה צבאית"? הוא לא קיבל תשובה על כך. בתגובה כתב עיתון הארץ ב-22 בנובמבר באותה שנה, שקיימת נטייה מסוכנת מצד הצנזורה להיות ממונה גם על המוסר הציבורי.

• זמן מה לאחר מכן שוב שימשה הכנסת בימה לגילויים שנפסלו על-ידי הצנזורה. היה זה ח"כ יעקב ריפתין (מפ"ם), שסיפר כי הגנרל הבריטי רוברטסון הגיע ארצה לביקור ופגישותיו נסובו על הקמת ברית צבאית ים-תיכונית עם טורקיה. יושב-ראש הכנסת דאז אסר אסר על ציטוט דברי ח"כ ריפתין בפרטיכל, בנימוק שאין להזכיר כלל את ביקורו של רוברטסון בארץ, מסיבות ביטחוניות. בתגובה לכך איים בטאון מפ"ם, "על המשמר", לפנות לבית הדין הגבוה לצדק. אלא שהשגרירות הבריטית בישראל "פוצצה" את העניין ופירסמה עוד באותו יום הודעה רשמית על ביקורו של הגנרל בארץ.

• בדצמבר 1950 הופיע יצחק זיו-אב, אז הממונה על יחסי-ציבור במשרד הביטחון, בשידור ב"קול ישראל" והסביר, כי בדרך לירושלים ניטעו עצי-אקליפטוס, בין היתר בגלל צרכים ביטחוניים. אחד העיתונים, שציטט את הדברים, נקנס על-ידי הצנזורה בטענה כי הידיעה פסולה לציטוט. מייד לאחר מכן המיר הרמטכ"ל את עונש הקנס בעונש חמור יותר: סגירת העיתון ליום אחד.

למחרת ניסה עורך העיתון להסביר לציבור-קוראיו את סיבת סגירתו ומשמעותה, אלא שהצנזורה אסרה עליו לפרסם הסבר זה. בתגובה לכך הגיש העורך צו-על-תנאי נגד הצנזורה, בטענה של "מחדל ביטחוני". ואומנם, העיתון זכה בצו, משום שתקנות ההגנה לשעת-חירום לא היו אותה שעה בתוקף, ורק לפינן ניתן היה לפסול את פרסום הידיעה. בצו ביקש העורך לצוות על הרמטכ"ל להימנע מהטלת עונש חמור יותר מזה שהטילה הצנזורה. בית המשפט נענה לבקשת העורך ואז ביטל זה את הגשת הבג"צ.

• דוגמה בולטת לשימוש הצנזורה לצרכים פוליטיים מתייחסת לשנת 1970. משרד החוץ יזם באותה שנה את החוק לתיקון סעיף 77 לפקודת החוק הפלילי. חוק זה קובע שבמקרים של הבעת דיעה, העלולה לפגוע בראשי המדינה, בני משפחותיהם ואנשי ממשל בכירים של מדינות, איתם מקיימת ישראל קשרים - תישלל מהנאשם, לפי סעיף זה, הגנת פרסום-אמת, פרסום בתום-לב ופרסום שיש בו אינטרס לציבור. כמו כן כולל החוק בסטטוס זה גם ראשי דת וראשי עדות דתיות מוכרות בישראל.

עובדה היא כי בחוקיהן הפליליים של מדינות אחרות לא נכללים בני המשפחה, ואילו מעמדם של ראשי דת וראשי עדות דתיות מבוסס על חוקי ישראל, המעניקים להם הגנה, כמו לשאר אזרחי המדינה. מדוע להגן עליהם, אפוא, ולא על נשיא המדינה ויו"ר הכנסת?