איך קונים כושר מנהיגות וביטחון עצמי בכסף
בכתבתה מיום שישי האחרון "פרטי זה הכי: נוטשים את מערכת החינוך", כותבת עיתונאית החצר של מעריב דנה מוקד – אשל את הדברים הבאים: "יותר ויותר הורים בארץ מוותרים על חינוך החובה של המערכת ומקימים לילדיהם בתי ספר פרטיים. הסיבות: הילדים מקבלים יותר. המחיר: יש מחיר. עד כאן דבריה של דנה מוקד אשל, המסתירה מעיני הציבור פרט קטן אחד: ילדים בעשירונים העליונים אכן מקבלים יותר על חשבון ילדים להורים מהעשירונים העשוקים. כאן יש לציין, כי ההערכות מדברות על כך, שבמהלך שלושת השנים האחרונות, נערכו 16 קיצוצים במערכת החינוך. רוב רובו של הכסף, שקוצץ מהנחלים החברים בשכונות המצוקה, הועבר אל אגמי ההון והממון, העולים על גדותיהם בשכונות היוקרה - אלה המקימים היום את מערכות החינוך הפרטיות. נתון מעניין נוסף לידיעתה של כתבת החינוך במעריב: סקר הוצאה הלאומית לחינוך מצא, שההוצאה השוטפת לחינוך ירדה ב-% 1 ב-2004 בהמשך לירידה ב-2% ב-2003. נמצא שהמימון הממשלתי הוא רק 75% מן המימון הכולל, 25% הנותרים ממומנים ברובם על-ידי האזרחים ישירות. בשנת 2003 המימון הממשלתי היה 79%. על כך נאמר הרצחת, וגם ירשת.
בהמשך כתבתה מצטטת דנה מוקד – אשל את מיכל צימרמן בת הארבע עשרה הלומדת בחינוך הדמוקרטי במודיעין: "אם הייתי לומדת בבית ספר ציבורי, בטח הייתי הולכת לאיבוד". "אין לי אופי של מלכת הכיתה ואם לא הייתי מקבלת כל כך הרבה תמיכה ויחס אישי, כמו שאני מקבלת בבית הספר, לא הייתי מתפתחת באותו כיוון". נזכיר לקוראינו, כי אחת הבעיות מעבר לקיצוצים, שתוצאותיהם באים לידי ביטוי במספר רב של תלמידים בכיתה, הוא שכרם השערורייתי של המורים. שכר מינימום שווה מורים גרועים, חסרי מוטיבציה ובעלי איכויות נמוכות. נקודה. מי שרוצה כוח אדם איכותי חייב להבין, כי השינויים המבניים במשרד החינוך חייבים לעבור בשכר גבוהה ולא נמוך. שכר גבוהה שווה כוח אדם איכותי. כוח אדם המחפש לתרום, והמוצא גם את הזמן לכך – מעבר לענייני ההישרדות, מנת חלקם של החיים בממלכת שכר המינימום - ובעיקר היכולות הנפשיות להיות מחויב לכך.
בהמשך ממשיכה דנה מוקד אשל את כתבתה המסיתה ומזכירה לנו, כי בית הספר שמיכל לומדת בו הוא בית ספר פרטי. בתיאורה את בית הספר היא חוזרת ומצטטת את התלמידה מיכל: "אנחנו שכבה מאוד קטנה (13 תלמידים) ואנחנו מאוד מגובשים". "אחותי לומדת בבית ספר ציבורי, אבל אני חושבת שהמסגרת הזאת יותר מתאימה לי. בתנועת הנוער אני נפגשת עם חברות שלומדות בבתי ספר רגילים ושם מורגש ההבדל. אני חושבת שלנו (מהדמוקרטי) יש יותר כושר מנהיגות, יותר בגרות וכנראה שגם יותר ביטחון עצמי". אין ספק שהורים בעשירונים העליונים, המרוויחים עשרות אלפי שקלים על גבם של העניים והמסכנים, יכולים להרשות לילדיהם את מה שגזלו מאחרים. אין גם ספק כי המשכורות בעשירונים העליונים, קונות עבור הילדים כושר מנהיגות וביטחון עצמי. כשאין ביטחון כלכלי אובד גם הביטחון העצמי, וכשזה אובד אין מה לדבר על מנהיגות.
מיכל לא לבד – העניים דווקא כן
דנה מוקד אשל מזכירה בכתבה גם את הנתונים שאסף "המכון ליזמות בחינוך" במכללה האקדמית בית ברל, בנושא התארגנויות הורים אשר קמו למטרת הקמת בתי ספר פרטיים, ונרשמו אצל רשם העמותות. לדבריה של מוקד – אשל ניתן ללמוד מנתונים אלה, כי החל משנות השמונים קמו במדינה 217 התארגנויות הורים להקמת בתי ספר פרטיים. כמחצית מהן, 105 התארגנויות, הוקמו בשש השנים האחרונות וכ-30 התארגנויות הוקמו במהלך השנה האחרונה. הנתונים האלה לא צריכים להפתיע את אף אחד, שכן מדובר בשנות ההתעללות של פקידי ההון באוצר בתקציבי משרד החינוך, בשנות ההפקרות הניאו ליברלית, ובשנות הקיצוצים המופקרים של נתניהו. בהתחשב בנתוני הקיצוצים וההוצאות הממשלתיות שהבאתי למעלה אין לצפות למשהוא אחר.
עוד עולה מהנתונים, כי מבחינה גיאוגרפית מרבית ההתארגנויות (כ-66% מתוכן) נמצאות במרכז הארץ, כלומר מחדרה ועד גדרה, כ-% 24 מתוכן נמצאות בצפון הארץ (גליל עליון ובית שאן), כ 10% בדרום (אילת, שדרות, ערד, באר-שבע, מצפה רמון ונתיבות) ו- 2% ביהודה ושומרון. הנתונים ההלו מוכיחים את טענותי הקודמות. ההשתוללות וההשתלחות הניאו ליברלית של עשירי המשק, נותנת גם את ביטויה במלחמת המעמדות המונצחת על ידם בתחום החינוך. כרגיל המרכז העשיר – ובעיקר בעליי ההון החיים בו - חי טוב על חשבון הדרום העני והצפון העשוק. רק כרבע מההתארגנויות הן בצפון ועוד פחות מכך הן בדרום. כאן כדאי להתעכב כמעה על הסטטיסקות הללו ואופן פירושם. מדובר למעשה על שימוש מניפולטיבי במספרים, ובשיח הכלכלי העכשווי ניתן למצוא מספר דרכי התמודדות עם המספרים והסטטיסטיקות הללו. בכתבה זו בוחרת מוקד אשל את המוכרת מכולם: בחירה של "סטטיסטיקות טובות" והתעלמות מ-"סטטיסטיקות רעות". מדובר על ספין קלאסי של הדגשת הסטטיסטיקות הטובות והתעלמות מרעות. מעבר לפירוט גיאוגרפי כללי, אין תת חלוקה ברורה. אולם ברור שעשרים וחמש האחוז בצפון והעשרה אחוז בדרום הם התארגנויות של בעלי האמצעים והיכולת.
הסטטיסטיקות הטובות" הללו נחשבות ל"כלכליות". כמעט תמיד סטטיסטיקות אלה מאגדות את ה"ציבור" למקשה אחת, ואינן חושפות מידע על התפלגויות בקרב הציבור. אנחנו יודעים כי מרבית ההורים באים ממרכז הארץ, אך לא יודעים כלום על תת החלוקה למעט ציון כללי של כמה אזורי משנה. לדוגמא: האם מדובר ביישובים מבוססים או שכונות יוקרה בתוך הערים, רקע סוציו אקונומי גבוהה, הורים המשתכרים הרבה, משפחות בעשירונים העליונים, תמיכה ממשפחה עשירה ועוד ועוד.
מהפכת החינוך בישראל: גזענות ואפרטהייד
מוקד אשל מסברת עוד את אזנינו בדבר העובדה, כי לדברי בת חן ויינהבר, ראש המכון ליזמות בחינוך, המכללה האקדמית בית ברל, "הנתונים מצביעים על הלך רוח ונושאי תוכן המאפיינים את הציבור. מדובר בהתארגנויות הורים שהחליטו לקחת חלק פעיל בחינוך ילדיהם והעובדה כי בחרו להקים בית ספר חדש לגמרי מצביעה על רצון עז לעזוב את מערכת החינוך" (לי נראה שזה יכול להיות יותר מחוסר ברירה, אך על זה לא חשבו המיסיונרים). "למרות זאת, מניתוח הממצאים ניתן לראות כי הקמת ההתארגנויות אינה רק תוצאה של הידרדרות מערכת החינוך או קיצוץ שעות אלא כמיהה לתכנים ולערכים חדשים". אין ספק, שהלך הרוח מצביע על ההשתלחות והוולגריזציה הניאו ליברלית, הנמצאת היום בשיאה, וכי אותם בעלי האמצעים והיכולת איבדו גם את מעט הבושה. אותם העשירונים לאחר שהתעללו בפרה, חלבו אותה בלא רחם, מנעו ממנה אוכל, האוויר ומים, נותנים לה כיום לגסוס לאיטה תוך גלגול עיניים לשמיים. התנהגות זו של האליטות משולה לאותו העגלון, המקצץ פעם אחר פעם במזונו של סוסו הכנוע, הממשיך לשאת בנטל הגדל של העבודה ומושך את העגלה, אך לפני שהוא שובק חיים, ממשיך העגלון להתעלל בחיה הגוועת למוות.
המחיר: לעשירים בלבד
הרמאות האינטלקטואלית מתגלית בפרט אחד בכתבה, המוסתר אין שם בסופה. מוקד אשל כותבת: בדמוקרטי במודיעין שכר הלימוד הוא כ-700 ש"ח לחודש. שכר הלימוד בריאלי בחיפה הוא בערך 1,000 שקלים לחודש ובכל בתי הספר הפרטיים יש הנחות לאחים ואחיות ומערך מסודר של מלגות. גם אם ההנחות והמלגות - ולא בכל בית ספר יש אותן - בחישוב ממוצע של שלושה ילדים במשפחה – וגם במקרה של ילד אחד בלבד - תשלום של מאות ואלפי שקלים למשפחות בממלכת שכר המינימום הוא בלתי אפשרי. הכתבה מעבר להיותה שטיפת מוח דמגוגית ונבזית, ממשיכה את מלחמת המעמדות של העיתונות בעניים ובחלשים ואת סגידתה לבעלי השררה והכוח המשחית.
השיטה הזאת היא שכלול של פעולת מנגנוני "הפרדת המוץ מהתבן", עליהם מדבר ד"ר שלמה סבירסקי בספרו מחוז המסלולים הנפרדים. בשפה פוליטית, שיטה זו מכונה שם "אפרטהייד". תופעת האפרטהייד הזו, המכונה בספרו בשם מדיניות ה-creaming, מתמקדת בהשארת כיתות עיונית בודדות בביה"ס מקיף כאשר השאר מופנים למסלול מקצועי, והיא נוגעת בילדי הפריפריה ושכונות המצוקה, רובם ככולם מעדות המזרח. גם בשיטה החדשה הנפגעים העיקריים הם ילדי הפריפריה ושכונות המצוקה. ההבדל העיקרי הוא שכיום במקביל למסלולים העיוניים והמקצועיים, נוספה ושוכללה ההפרדה בין בעלי היכולת למעוטי היכולת. אמור מעטה בתי ספר לבעלי הכישרון וההון הלבנים, ובתי ספר לחבולים ולדפוקים האחרים (אגב כתבת של מוקד אשל היא על טהרת השמות האשכנזיים).
לסיכום אומר, שכדאי וראוי לבקר את מערכת החינוך, ויש גם על מה, אך כדאי לעשות זאת תוך שמירה על יושר אישי, מקצועי ואקדמי. נמאס כבר מחוסר היושר העיתונאי, מה– Dismal Journalism , עיתונות ירודה ומדכאת. כפי שכתבתי בעבר, חשיפת שקרי המיסיונרים הללו, היא עבודה סיזיפית, קשה ומדכאת נפשית. נסתפק הפעם בדברים האלו.
