ציפי, הוציאו עלייך חוזה

ציפי היקרה, אני משער כי כמו רבים מחבריך לקבוצת "נסיכי הליכוד" - יורשי העצר של מפקדי האצ"ל וראשי תנועת החרות, שהלכו בעקבות הוריהם והצטרפו לחיים הפוליטיים - ראית בבחירה הזו סוג של שליחות: שאפת להפגין דוגמא אישית, בניסיון ליצור פוליטיקה ערכית ונקייה יותר. למרבה הצער, כמה מכם לא יכלו לשאת את הסיאוב ונפלטו במרוצת השנים, בזה אחר זה, מן העולם הפוליטי: ד"ר בני בגין, עו"ד דן מרידור, ד"ר עוזי לנדאו ואחרים (רק "הנסיך" אהוד אולמרט נשאר בביצה המצחינה, התפורה על-פי מידותיו). את החלטת להישאר, להילחם מלחמת מאסף מבפנים. האמנת לתומך כי יעלה בידך לחסום את דרכם של מנהיגים מושחתים, שנוהגים בקופה הציבורית כבתוך שלהם, ובכך לתרום לחברה הישראלית השסועה והמפורדת. על נחישותך עמדתי מקרוב לפני כשנתיים, במהלך טקס חלוקת אותות עמותת אומ"ץ לשנת 2005, שנערך בבית סוקולוב בתל אביב. באותה העת שימשת כשרת המשפטים בממשלתו (השנייה) של אריאל שרון, וחקירות מעשי השחיתות שלו ושל משפחתו היו בעיצומן. ועדת האותות של עמותת אומ"ץ מצאה אותך ראויה לקבל אות מופת, בזכות התנהלותך המיניסטריאלית במשרד המשפטים, שאותתה כי את נחושה לפעול לחיזוק שלטון החוק ולשדרוג מערכת אכיפת החוק. בנאום שנשאתי בטקס המדובר, סקרתי את ממדיה המפלצתיים של השחיתות במדינה והאשמתי את שרון בהשחתת טוהר המידות במדינה. אציין בצניעות שדברי התוכחה שלי התקבלו במחיאות כפיים רמות. הבחנתי שגם את לא היית אדישה להם - ושמחתי על כך. בתום נאומי, כשהתיישבתי במקומי, בסמוך אליך, החלפנו כמה מילים. "הרווחנו זאת ביושר", אמרת לי. "דווקא באי-יושר", השבתי לך. בהמשך הערב, כשעלית לבמה כדי לברך בשם מקבלי האותות, הבטחת לא לנוח ולא לשקוט עד שיעלה בידך להטמיע נורמות מוסריות חדשות במערכות השלטון. האמנתי בכנות כוונותיך, מה גם שידעתי שרבים מחבריך לממשלה, ובראשם אהוד אולמרט (באותה העת ממלא מקומו של שרון), ודאי נוטרים לך על נכונותך לקבל את אות אומ"ץ, ועוד מידי מי שלא יניח להם עד שישאו בעונש על מעשי השחיתות שביצעו. למרבה הצער, הבטחתך החגיגית להיאבק באופן חסר פשרות בשחיתות התגלתה כמילים בעלמא. לא היית נחרצת דיו, לא בכל הנוגע להתנהלות הפלילית של משפחת שרון ולא בכל הנוגע למעשי השחיתות של רבים מחברי מרכז הליכוד (בדיעבד, התברר שנעמי בלומנטל היתה פיון קטן בתחום הזה). לא השמעת את קולך כשהם הגיעו בהמוניהם למשכן הכנסת כדי לגבות את ליטרת הבשר תמורת תמיכתם במועמד זה או אחר, או כדי להפעיל "אישית לוחצת" על נבחרי הציבור, ולא הקמת קול זעקה של ממש כשנציגים של ארגוני פשע התברגו במוסדות הליכוד. רצית להיות כל הזמן "גברת קלין", אך את יודעת היטב שלא ניתן לאחוז בשני קצוות המקל, זה של יושרך האישי וזה העברייני של חבריך לליכוד. כשהחליט שרון לפרוש מהליכוד ולהקים את מפלגת קדימה, קראת נכון את המפה והיית מראשוני המצטרפים אליו, ואף תוגמלת על כך. האמנת בדרכו המדינית של שרון, שבמובנים רבים התנכרה למורשתו האידיאולוגית של אביך המנוח, איתן לבני, לשעבר קצין המבצעים הראשי של האצ"ל וחבר-כנסת מטעם הליכוד. כשהחליט שרון על יישום תוכנית ההינתקות, תמכת בו ללא סייג, בלי שתעצרי ותשאלי את עצמך שמא תוכנית זו נולדה בחטא, כדי להסיט את תשומת הלב מהעבירות הפרטיות שלו. כמו תמיד, היית ישרה, נקיית כפיים וחסרת פניות, אך גם נאיבית ופאסיבית. מלחמתך המינורית בשחיתות התפוגגה בהדרגה עוד בתקופת שלטונו של שרון. כשאולמרט נכנס לנעליו של אריק, בנסיבות טראגיות, הלכת צעד קדימה והפכת לנזירה במנזר השתקנים, התנהלות חמורה כשלעצמה, שהרי ידעת כי אולמרט מושחת פי כמה משרון. אני תוהה האם אחרי הקמת הממשלה, ביקשת את תיק החוץ (בנוסף לתפקיד ממלאת-מקום ראש הממשלה) מתוך רצון כן לעסוק בתחום המדיני, או שמא מה שרצית באמת היה להתרחק ממשרד המשפטים, מתוך ידיעה שאולמרט יהיה "לקוח" קבוע של גורמי אכיפת החוק, מה שעלול היה להעמידך במצב לא נעים (וגם כשחזרת באופן זמני למשרד הזה, אחרי פרישתו הכפויה של השר חיים רמון, התנהלת בו כמי שקפאה שד). בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה, שבמהלכה נחשפו בזו אחר זו פרשות שחיתות חמורות שבהן היה מעורב אולמרט, קולך לא נשמע בשער. סכרת את פיך לנוכח התקפותיו שלוחות הרסן של אולמרט על מבקר המדינה, שאינו מרפה ממנו ואינו נבהל מאיומיו המרומזים; החרשת כאשר נעשה ניסיון לבצע "סיכול ממוקד" בניצב ((בדימ.)) יעקב בורובסקי, יועצו המיוחד של המבקר; וקולך לא נשמע כשראש הממשלה ושליחיו ניסו לצלוב את החשב הכללי, ד"ר ירון זליכה, שיצא נגד מעשי השחיתות שביצע אולמרט בתקופה שבה כיהן כשר האוצר. לא ערערת על מינויים שנויים במחלוקת שביצע ראש הממשלה, לא על זה של עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון, של צחי הנגבי - שנגדו תלוי ועומד כתב אישום - לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ושל רוחמה אברהם שנחקרה בחשד לקבלת שוחד - לתפקיד יו"ר ועדת הכנסת, הוועדה שחורצת גורלם של חברי כנסת שסרחו. אפילו מינויו של פרופ' דניאל פרידמן, בעל העמדות הלעומתיות, לשר משפטים מטעם לא הטריד את מנוחתך. את היית הראשונה שהפעלת את שריריך מול שופטי בית המשפט העליון; הוא החל להשתמש באגרופיו הרפים. נמנעת מלהביע דעה גם על חשדות למעשי שחיתות של שרים אחרים, ובראשם אברהם הירשזון, ומעלת באמוננו, ובמיוחד באמון הנשים, כשלא הקמת קול זעקה ממשי בסוגיית פרשות ההטרדה המינית שביצעו-לכאורה פוליטיקאים בכירים. עד היום איננו יודעים האם תמכת בהתפטרותו של הנשיא קצב, או שמא נאחזת בהודעת הנבצרות שלו; ולא שמענו ממך מילה רעה על חיים רמון, שהורשע בדין. מהיכרות עימך, אני משוכנע שלא נהגת כך משום שנשבית בקסמיו של רמון, כפי שקרה ליו"ר הכנסת, דליה איציק, ולחברות הכנסת שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון - שמשמיעות קול ענות חלושה בדיון בשאלת חזרתו האפשרית של רמון המורשע אל שולחן הממשלה - ובכל זאת, ממך ציפינו להרבה יותר. כגודל הציפייה ממך, כך היה גודל האכזבה. עם תחילת מלחמת לבנון השנייה, המלחמה הכושלת ורצופת המחדלים, השמעת אומנם את קולך (כפי שציינה ועדת וינוגרד בדוח הביניים שלה) והתרעת בפני ראש הממשלה אולמרט על מהלכים צבאיים ומדיניים שונים שעשה, או שאמור היה לעשות, אך ספק רב האם היית נחרצת דיו; ובתום המלחמה ירדת לבונקר: חושיך הפוליטיים המחודדים ודאי ניתבו אותך לתפוש מרחק מאולמרט, אך הענקת לעצמך זכות שתיקה גורפת מדי. כך, למשל, נאלמת דום כאשר הוא החליט להפקיד את חקירת כשלי ומחדלי המלחמה בידי ועדת בדיקה, ולא בידיה של ועדת חקירה ממלכתית. משום מה, חרף השכלתך המשפטית, לא הפריעה לך העובדה שראש הממשלה - הנחקר הראשי - הוא זה שימנה את חוקריו. בשבועות האחרונים, שבהם הידרדר עוד יותר מעמדו הציבורי של אולמרט, לנוכח חשיפת מעלליו הפליליים (אגב, בהקשר זה צפויות בשורות: עמותת אומ"ץ עומדת לחשוף פרשות מביכות נוספות שבהן היה מעורב), סומנת כיורשת אפשרית שלו, אם ייאלץ לפרוש מתפקידו. זה היה הזמן להפגין מנהיגות, אך את, ציפי - חרף אווירת הכאוס והייאוש שהלכה והשתלטה על המדינה - לא רק שלא עלית על בריקדות בנוגע להתנהלות ראש הממשלה, אפילו לא התקרבת אליהן. פרשות השחיתות עברו לידך ללא תגובה ממשית וללא התייחסות ראויה. בראיונות שהענקת לתקשורת, לא הקדשת ולו משפט מוחץ אחד למחלה הממארת הזאת, ששלחה כבר גרורות לרוב מגזרי החברה והמשק. לא אחת שאלתי את עצמי מהי הסיבה לשתיקתך המתמשכת. חשש מראש הממשלה? חוסר-אונים פוליטי? בחירה טקטית? שתיקה שפירושה זעקה? תמיד ניתן למצוא תירוצים עונתיים. דוח הביניים של ועדת וינוגרד, שקבע באופן מפורש כי אולמרט נכשל בניהול הימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, העמיד אותך במצב של חוסר ברירה. הבנת שאינך יכולה להוסיף לנצור את לשונך: הציבור, שמאמין ביושרך, לא ימחל לך על כך. אף על-פי כן, ביומיים הראשונים שלאחר פרסום הדוח התעטפת בשתיקה רועמת. צוטטת כמי שאמרה בחוגים סגורים כי מסקנות הביניים של הוועדה הן חד-משמעיות, ומבחינה ערכית ומוסרית אין לראש הממשלה ברירה אלא להתפטר. אולמרט - ודאי בז לשתיקתך הפומבית - שלח את מקורביו לתקשורת כדי לרמוז לך: או שתפסיקי לחתור תחתיו, או שתתפטרי מן הממשלה. כשנפגשת לבסוף עם אולמרט, הפגנת סופסוף אומץ לב ציבורי ויושר פוליטי כשקראת לו להתפטר לאלתר מתפקידו. איני סבור שהאמנת ולו לרגע שהוא יקבל את עצתך. אולמרט הרי אינו שייך לזן המתפטרים, ולו בשל העובדה שכל התפקידים הציבוריים שמילא, כולל זה הנוכחי, היו לו קרדום לצבירת נכסים אישיים. אולי קיווית בסתר לבך שהוא יפטר אותך ויסלול לך בכך את הדרך לבמת העצרת בכיכר רבין, אולם הוא ממולח וערמומי מכדי לגרום את התענוג הזה: הוא יעדיף להניח לך להתפתל, להתייסר ולהתפטר בעצמך. אגב, אם יום אחד הוא יאולץ בכל זאת להתפטר, את יודעת שהוא נחוש לא לאפשר לך להיות זו שתירש אותו. הוא יעשה ככל שביכולתו כדי להותיר אחריו אדמה חרוכה, העיקר ש"ציפורה", כפי שהוא מכנה אותך בלעג מאחורי גבך, לא תהיה זו שתתיישב בכיסאו במשרד ראש הממשלה. עיתוני השבוע לעגו לך, הכתירו אותך כמועמדת ראויה לתפקיד מזכ"ל נעמת. נקלעת למצב המביך הזה משום שבניגוד לכל היגיון צרוף, ביצעת לבסוף חצי מלאכה: הסתפקת במתן העצה לאולמרט. במקום להתפטר, הסכמת להוסיף ולשרת תחת ראש ממשלה שאין לך אמון בו, ואף להיות שותפה לשיקום ההריסות שהוא אחראי להיווצרותן. בכך את נותנת את ידך לאחד האבסורדים הגדולים בתולדות המדינה: הממשלה שקלקלה היא לכאורה זו המתאימה ביותר לתקן. גדעון סאמט ניסח היטב את המופרכות הזו, במאמר שפרסם בהארץ ביום רביעי: "הגנב יהיה לשוטר מוצלח, האנס למוקדן מצטיין בקו פתוח לנאנסות, הג'ינג'י שנעלם עם מפתחות הימ"ח ייטיב להחזירם"; והוסיף בצדק: "כשלי אולמרט במלחמה ובורותו הביטחונית [...] היו כאלה עד כי אין שום סיבה להאמין ביכולת הלידה הפלאית שלו מחדש". מצב של חשדנות הדדית וחוסר אמון בין ראש ממשלה מכהן לבין שרת החוץ וממלאת מקומו הוא בלתי נסבל. התצלום המשותף שלכם במליאת הכנסת, שבו נראיתם מפגינים עוינות הדדית, העיד יותר מאלף מילים על הבעייתית הזאת. החיבוק שעשוי אולמרט להעניק לך אם תישארי בממשלה אסור שיוליך אותך שולל: כלפי חוץ, אולמרט יחפש את קרבתך, ישלים איתך ויצהיר שהוא מצפה שתסייעי לו להחזיר את המדינה למסלולה הרגיל, אך מאחורי הקלעים תעבוד נגדך תעשיה שלמה של ספינולוגים ומשמיצים, שיעבירו אותך תהליך השפלה מבית מדרשו הנאלח של ראש הממשלה. הם יתארו אותך כמנהיגה חלשה, שאינה יודעת לקבל החלטות ואינה עומדת בלחצים, ומשום כך אסור להפקיד בידיה את גורל המדינה; יכפישו אותך, יפיצו שמועות כזב על כך שאת חותרת תחת אולמרט; ימררו את חייך הפוליטיים בכל דרך אפשרית. גם אם את סבורה שאני מגזים בנבואותי, אנא הפנימי את דברי האזהרה שלי. ועכשיו לבשורה הטובה מבחינתם של אזרחי המדינה ומבחינתך: הכיסא מוסיף לבעור תחת ישבנו של אולמרט. בעוד זמן לא רב יפורסמו קטעים מעדותו בפני ועדת וינוגרד, העלולים לעורר סערה ציבורית, ובהמשך יפורסם הדוח הסופי של הוועדה, שכנראה יסמן לו את הדרך הביתה. במקביל, יש התקדמות בחקירות המשטרה בפרשות השחיתות שלו. הפרשה המסתמנת כחמורה מכולן היא פרשת קבלת השוחד בסך מאות-אלפי דולרים בעסקת רכישת הבית ברחוב כרמיה. ליועץ המשפטי לממשלה לא יהיה מנוס אלא להעמידו לדין פלילי בפרשה זו. בסוף השבוע ניסית למזער נזקים כשטענת בפומבי ש"התפטרות היא סוג של מחאה, אך לא צעד מנהיגותי", אך לא שללת את האפשרות שבכל זאת תחליטי לבסוף להתפטר. ציפי, לטובת כולנו, וגם לטובתך האישית, אני מפציר בך (מתוך חזון ערכי, ולא מתוך אינטרס כלכלי או פוליטי): פרשי לאלתר מממשלת הזדון הזו, ובכך תסייעי רבות לקיצור ימיה. גם אם תאלצי לשמש כחברת כנסת מן השורה למשך תקופה מסוימת, זה לא נורא כל כך: בשורה התחתונה, את תתנצחי ותחזרי אל מרכז הבמה זקופת קומה, כמנהיגה מוכחת.