היום קצת קשה להאמין, אבל כשאני נזכרת בילדותי במושב נידח בשרון, ומנסה לדלות אירועי קולינריה מכוננים, בין הביקור הראשון בתפוח זהב המיתולוגית והשרימפס הראשון שכירסמתי, ניצב לו זכרון ילדות שלא נס ליחו: חופש גדול, אמא מתקשרת מהדרך הביתה ומבשרת בקול עליז שאין לה כח לבשל ושהיא עוצרת ב'פקין'.
על אחי ואני זה היה משפיע כמו מילת קסמים. פקין!! מאותו רגע היינו מסתובבים בבית חסרי מנוחה, רוטטים בציפיה עד שנשמע את מנוע מכוניתה, נרוץ לחניה ונפתח את הדלת, נהדפים מריח האוכל שממלא את המכונית הקטנה. התפריט לרוב לא השתנה: שעועית ירוקה עם בייקון, בקר עם חצילים, אורז מטוגן, אגרולים כמובן, וגם מנה לאבא, חריפה במיוחד.
לא מעט שנים אחרי, עדיין מצאתי את עצמי מתרגשת קלות לקראת הביקור בפקין, סנטימנטלית שכמותי. לקחתי איתי את מ', שאין כמותו להעריך זכרונות ילדות אבודים, ויחד הגענו למסעדה ששוכנת במתחמון קולינרי קטן קצת אחרי צומת הפיל.
כבר למעלה מ-20 שנה שפקין קיימת, ואחרי לא מעט שנים בהן עיקר כוחה היה במשלוחים, היום היא מסעדה לכל דבר. עדיין, שירות המשלוחים שלה לא יודע מנוחה.
המסעדה, אליה יורדים מקומת הכניסה, קטנה ומאוד לא רשמית. כמה שולחנות, בר גדול וחלון פתוח אל המטבח הרוחש טבחים, בו מתרוממות מדי פעם להבות ענק. על השולחן מקבלת את פנינו מפת נייר בדוגמת מונופול שמארח את כוכב המסעדה - הברווז של דודו גבע זצ"ל (גם דודו וגם הברווז), ואני נזכרת איך היינו נקרעים מצחוק מהבדיחות שהיו מודפסות על האריזות.
אנו מתחילים עם סאקה ענבים (29 שקל) - קוקטייל המשלב סאקה, ליקר מלון, ענבים, נענע וסאוור - ירקרק וטעים, אבל לא מתמהמהים ומזמינים מנות ראשונות. כבר הזהרתי את מ' שמדובר ב-Trip down memory lane, והוא לא מתנגד כשאני מזמינה את השעועית הירוקה עם הבייקון (36 שקל), לזכר הימים.
מתפריט הסושי רחב הידיים אנחנו מתעלמים, מאותה הסיבה בדיוק. אנחנו נשמעים להמלצת המלצרית והולכים על כדורי בטטה מטוגנים (36 שקל) ונשמעים לגנים הרוסיים שלנו ומזמינים גם מרק, בכל זאת, סתיו ברחובות. פה אחד נבחר ראמן טום ים עם חלב קוקוס (59 שקל).
ראשית מגיעה השעועית - חלוטה בדיוק, פריכה ושמנונית, ברוטב עשיר ועם פיסות בייקון פריכות. אני מרימה גבה, כי זכרתי את המנה מוגשת עם פירורי בשר חזיר ולא בייקון, אבל מ' - שכבר נחשף לפלא שהוא מנגנון הזכרון שלי - מבטל את תמיהתי. כך או כך, זה טעים רצח.
כדורי הבטטה חמודים. הם מוגשים שוחים ברוטב חלב קוקוס סמיך ומתוק, זרויי פירורי בוטנים ושבבי גזר. בטטה וחלב קוקוס הוא שילוב מנצח, אבל מ', כמו גבר טיפוסי, לא מתרגש מהמתיקות, אני מחבבת את המנה יותר ממנו.
המרק, לעומת זאת, נשאב עד תום, ובצדק. מדובר בקערה עצומה בגודלה של מרק המבוסס על עגבניות וחלב קוקוס ושופע פטריות, בצל, פלפלי שאטה זדוניים, שרימפסים גדולים, שרימפסים קטנים, מולים והמון אטריות מסולסלות. על הכל מנצח טעם לימוני דומיננטי המושג משימוש נדיב בלמון גראס. תענוג אמיתי. מנה שיכולה לשמש כארוחה שלמה או כאחלה ראשונה לזוג.
בשולחן, אחרי שנרגעה הבטן המיוסרת מרעב, אנחנו מתפנים להעמיק במונופול הברווזי ומגלים בו מנה של אגרול תאילנדי המציעה תוספת חתול תמורת 15 שקל. אחח... דודו, דודו... איך הלכת לנו.
כשנפתח הדיון לגבי העיקריות, מ' מתפתל במבוכה מהצד השני של השולחן. לא נעים לו להציע, אבל ממש בא לו על עוף חמוץ-מתוק (66 קשל), כזה שמוגש בכדורים מטוגנים, עם אותו רוטב אדום מתבקש.
באווירת הנוסטלגיה אני כמובן משתפת פעולה עם הקו הזה, ואנחנו מבשרים למלצרית שזה מה שניקח ולא, אין לנו בושה. היא לא מתרגשת, מן הסתם, ומדווחת לנו שזו אחת המנות הפופולריות במקום. כדי לאזן את הגחמה הילדותית, אנחנו מזמינים גם ספייריבס ברוטב שום (74 שקל) ואורז מאודה (10 שקל).
דווקא הפינה הנוסטלגית פחות מדברת אלינו. כמו לחזור לבית הספר היסודי אחרי שנים ולגלות את קוטנו הבלתי נתפש, כך גם טעמי הילדות, על הפשטות המתוקה שבהם, לא מצליחים לרגש אותנו, אם כי אנחנו מודים שמדובר במנה נדיבה ביותר ומבוצעת היטב. מה לעשות, הרוטב האדום כבר לא מהלך עלינו קסמים.
הספייריבס, לעומת זאת, סוחטים מאיתנו את האנחות המתבקשות. מנה ענקית בגודלה - 6 צלעות של בשר נימוח המוגש ברוטב שטעם האניס מורגש בו במידה הנכונה, גדוש פיסות פלפל ירוק ובצל. ללקק את האצבעות, ולא כמטאפורה, זו פשוט מנה שחייבים לאכול בידיים.
אנחנו חותמים את הארוחה עם לולו (35 שקל) - משולש שוקולדי, קרמלי ועוגייתי בו אנו מנקרים כה וכה, מתקשים להיפרד מטעמו של הספייריבס.
חליטת תה של Ocha (14 שקל) - קקאו ג'ינג'ר לגיברת ותה ירוק יסמין לאדון - סוגרת לנו יופי של ארוחה ובדרך הביתה אני מהרהרת לי כמה טוב שיש טעמי ילדות שאפשר לחזור אליהם תמיד.