לפני כמה חודשים עברנו - אני וכל המשרד שלי - ממרכז העשייה, הצנטרום של הפיילה, עיר ההזדמנויות הבלתי נגמרות - פתח תקוה, אל עבר קו התפר שבין גבעתיים למזרח תל אביב, אל רחוב יגאל אלון.
מה היה לי רע בפ"ת? הייתה לי מאפיית-עילית במרכז 'ביג', בר סלטים ואפילו סושייה (כשרה) שנפתחה בבניין מולנו בחודש שבו עברנו. מי יכול לבקש יותר?
כמו חיה נודדת, מצאתי עצמי תר אחר אפשרויות חדשות לארוחת צהריים. הרבה ניסוי וטעייה, הרבה פירה עם מרגרינה וסנדוויצ'ים תעשייתיים. לעומת זאת, ממש ברחבה של משרדי החדש שוכנת פנינה שהיא, או לפחות מיקומה, כבר בגדר מוסד. הכוונה כמובן ל'קפה איטליה', אשר הוקמה על חורבות 'צ'ימיצ'נגה' המיתולוגית שלימדה אותנו בזמנה שיש יותר מ-1,000 דרכים לשרוף את הלשון. עד היום, כשאני יוצא לפעמים לעשן סיגריה ברחבה, עוצר מדי פעם איזה אוטו לידי ושואל איפה צ'ימיצ'נגה. צ'ימיצ'נגה מתה, תחי קפה איטליה.
אחרי המבול, נכנסתי עם הצמחוני בשעת צהריים למסעדה, שהעיצוב שלה מצד אחד לא תוקף אותך וצועק "איטליה!" מכל פינה, כמו איטלקיות אחרות, אך מצד שני - מספיק חם ומזמין בשביל כן לשדר לך קצת מארץ המגף.
בצהריים, כמו בכל שעה, קפה איטליה מלאה, מה שכנראה אומר שהפינה הזו של ת"א מבורכת ו/או בקפה איטליה יודעים מה הם עושים. גם בערבים כתיקונם, קפה איטליה אינה מאוד יקרה, אבל היא בהחלט אופציה יפה לערב רומנטי, יום הולדת או אירוע מיוחד. בצהריים לעומת זאת, קפה איטליה היא אפילו די זולה.
בין 12:00-16:30 מצורף לתפריט הרגיל דף נוסף המפרט את ששת המנות הראשונות ושמונה המנות העיקריות שתוכלו לקבל בעבור 59 שקל בלבד. מחיר מצחיק עבור התענוג של אוכל איטלקי איכותי ליד העבודה. הצמחוני התלבט, אבל אני כבר הזמנתי קרפצ'יו פלמידה מעושנת. מבולבל ממהירות ההחלטה, הוא הלך על סלט קולורבי ופטה. שנינו בחרנו בלימונדה קרה עם נענע במסגרת הארוחה.
מחוץ לחלונות הגדולים של קפה איטליה מסתובבים עובדי הבניין, תרים אחר הרע במיעוטו היומי לארוחת הצהריים הקרובה, ואני יושב לי במרומי מושבי בקפה איטליה, טובל פוקצ'ה חמה בשמן זית וחומץ בלסמי (12 שקל, לא במסגרת העסקית) וליום אחד צוחק על כולם.
הקרפצ'יו פלמידה שלי היה נהדר. בעיקר משום שהעדינות של הקרפצ'יו עם העזות של העישון יצרו משחק מרתק. הפלמידה מוגשת עם ארוגולה, שמן זית, שום ועגבניות, אבל הן רק שחקניות משנה. הפלמידה לא צריכה כלום יותר.
הצמחוני שלידי קיבל את סלט הקולורבי והפטה שנראה מצוין, בעיקר עם השקדים הקלויים שעיטרו את התפרחת הירוקה-לבנה. הסלט שלו לא רק נראה מצוין, אלא גם נטעם מצוין, בעיקר לאחד כמוני, שאם היה יכול, היה ממליח את העולם כולו.
כשהגיעה העת לעיקרית, רציתי לבחון את קפה איטליה דווקא במנה הקלאסית ביותר, הפשוטה ביותר ובעיניי - אחת מנות הדגל של כל מסעדה איטלקית - מיט-בולס (תוספת של 15 שקל בעסקית).
הלינגוויני איתו הוגשו הגיע במידת עשייה מושלמת, ומיד אחרי שהמלצר שלנו הערים לי גבעה של פרמזן על גבי הקונסטרוקציה - ניגשתי לבדיקת הכדורים עצמם: הרוטב היה סמיך במידה אך לא כבד מדי, הכדורים היו גדולים אבל לא תפסו את כל נפח הקערה, ולשמחתי במבחן החשוב ביותר, קפה איטליה עמדה בגבורה: מבחן הדחיסות. לטעמי, מיט בולס הם מטבעם כבדים בהגדרה, ולכן הכדור חייב להיות אוורירי יחסית מבפנים על-מנת שישתלב עם הפסטה שלצידו. גם בקפה איטליה מרגישים כמוני.
הצמחוני, מתוקף הגדרתו, בחר במנה צמחונית. לינגוויני אלי אוליו עם קישוא, נענע, שמן זית, פטרוזיליה, שום וצ'ילי. ראיתי את הקנאה בעיניים שלו, בזמן שבצעתי כדור אחר כדור, אבל לא הייתה לו ממש סיבה. אם המנה שלי היא ארוחה ליום שלם, המנה שלו נהדרת אם אתה רוצה לאכול פסטה ואז להמשיך ללכת. שמן הזית העדין יוצרת מנה קלילה ואפילו (סליחה על המושג) אביבית. מזל שנשארה לנו קצת פוקצ'ה לנגב את שאריות רוטב העגבניות ואת שמן הזית שלו.
הצמחוני ניגב ידיו במפית הבד וכבר קם ללכת. אחר כך נעמד לידי וחיכה. ואז חיכה עוד קצת. בסוף כמעט איבד את הסבלנות ואיים לנטוש אותי שם. מה אכפת לך? תן לי רק עוד קצת איטליה באמצע יום עבודה...