רק לא מזמן, לפני שנתיים שלוש כשכתבתי משהו על "קריסת מערכות כללית" המתחוללת אצלנו, זכיתי לקיתונות של ביקורת שהעדינה בהן היתה, נו באמת, אל תגזים. היו גם שהודיעו לי כי הם מעבירים את דברי לחקירת המשטרה או לידיעת היועץ המשפטי...
בימים האחרונים, המונח הזה נהיה כשר, גם בעיני הדבקים במערכת, ברמה של מהדרין מן המהדרין והוא נישא בפי כל. על-פי הנכתב ונאמר מאז פרסום דוח וינוגרד ובהמשך אליו, אף נדמה כי מתקיימת תחרות בין הדוברים בשאלה מי ירבה פרטים בתיאור קריסת המערכות, וסיבותיה המשוערות של קריסה זו.
את דעתנו על יכולתה של ועדת חקירה להניע מהלך של תיקון כלשהו, הבענו עוד בטרם הוקמה הוועדה הנ"ל. למעוניינים נזכיר שכתבנו על כך די בהרחבה ברשימות לפרשת שופטים (בעד או נגד וועדת חקירה) ולפרשת האזינו (חשבון נפש וועדת חקירה) מהשנה האחרונה.
אכן, הרושם הוא שהוועדה עשתה עבודה טובה בתיאור מה שהיא מכנה "כשלים" שהובילו לכשלון הכללי בלבנון, אבל כאמור ברשימותינו הנ"ל, מהלך של תיקון לא ייצא, כי לא יכול לצאת ממנה.
מעניין לקרוא ולשמוע את הדוברים השונים; הם רהוטים ואומרים דברים של טעם. אומנם משום מה, עם סיום הקריאה, הח"מ נשאר עם תחושה של חסר כלשהו. כאילו החמיצו הדוברים איזו נקודה. כאילו, מדברים מדברים, אבל מה התאכלס, למה מתכוונים? האם המערכת הזאת שקרסה, עדיין ניתנת לתיקון, או שמא צריכים להיערך ללוויה מכובדת ולסתום את הגולל, רצוי בהקדם כי אין מלינים את המת יותר מן הזמן הדרוש להכנת הלוויה, על חלום נחמד שנגוז?
נו טוב, הכותב בטח מגזים, לא?! שום דבר לא מת והמערכת הזאת ניתנת לתיקון. צריכים רק לעשות שינויים פה או שם או פה ושם, והכל יסתדר. אתה עוד תראה שיסתדר. האמנם???
בשבת זו אנחנו קוראים בתורה שתי פרשות, בְּהַר - בְּחֻקֹּתַי.
על תוכנן של שתי פרשות אלו ביחד ולחוד, עמדנו לא אחת בשנים קודמות, ונזכיר בקצרה. פרשת בְּהַר פותחת כך (ויקרא כה):
[א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'.
הפרשה השניה פותחת כך (שם כז):
[ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
עמדנו על המסרים הגלויים בפרשה, בעיקר על העובדה שהקשר שלנו לארץ הזאת נובע רק ואך ורק מן האמור בתורה בכלל ובפרשות אלו בפרט. גם הבאנו את הפסוק המלמד כי את חלום השלום ניתן להגשים רק בדרך שמציעה לנו התורה בפרשת השבוע:
[ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וכי כל ניסיון להגיע לשלום בדרך אחרת, בדרך של הינתקות מ-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, מוביל לקריסה שבעיצומה אנחנו מצויים כעת.
אצלנו, כידוע, קמה תנועה של הינתקות מן התשתית הרעיונית המוצעת לנו בפרשת השבוע - תשתית שאבן היסוד שלה הוא המעמד המכונן בְּהַר סִינַי, שם הכל מתחיל, והבניין הניצב עליה התקיים ושגשג לאורך דורות בזכות ההתמדה והדבקות בהוראה, בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - ובמקום זה עמלו ליצור פה יהודי חדש. בעצם, דת חדשה.
היהודי החדש, וזה טבעי, לא כל כך אהב (אוהב) את היהודי הישן. גם זה רמוז בפרשת השבוע שלנו, וגם התוצאות.
הנה קטע מרש"י, לפסוק יז בפרק כו:
וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, (...) אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם...
אכן, שום גוי אינו מסוגל להזיק ליהודים בהיקף ובעומק שיהודים עלולים להזיק לבני עמם. כדי להינצל מהם, עלינו לדבוק בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ.
אלוקים יש רק אחד
לשתי הפרשות שקוראים בשבת זו, קבעו חכמינו הפטרות מספר ירמיהו. כמה פסוקים מן ההפטרה לפרשת בְּחֻקֹּתַי, ציטטנו בעבר ברשימות שונות. כמו למשל (ירמיהו יז):
[ז] בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'; וְהָיָה ה', מִבְטַחוֹ. וגם: [ט] עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ.
התייחסנו שם למודעות העצמית של מנהיגינו אשר המאפיין העיקרי שלהם, לפחות מרגע שהגיעו לכס ההנהגה, היא תחושת ה'אני ואפסי עוד'. קבענו גם כי מי שסומך עליהם, עלול להתאכזב קשות, ולא נאריך.
שם בהמשך מכריז הנביא:
[י] אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו. [יא] קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.
אפשר למשוך זמן רב בדרך הפוכה לזו שמתוות לנו פרשות השבוע, אבל לכל דרך כזאת יש סוף והוא לא כל כך טוב. השאלה היא רק מתי, אם בכלל, מבחינים שמתקרבים לסוף. כי לעשות תשובה אפשר תמיד, אלא אם כן האדם חסם בפני עצמו, דרך זו.
[יב] כִּסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן--מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ. [יג] מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'.
מִקְוֵה זה מלשון תקווה, וּמִקְוֵה יִשְׂרָאֵל פירושו התקווה של עם ישראל. כידוע, הצירוף הזה שגור (כמעט) על כל לשון בזכות בית הספר החקלאי הראשון בארץ שזהו שמו, אותו הוא נושא בגאון עד היום.
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל זה שם דבר, זו אחת מאבני היסוד של הציונות עוד בטרם פרצה המדינה. יש להניח שקראו לו כך כי חשבו שהתקווה לעתיד הכלכלה בארץ ישראל טמונה בחקלאות מקצועית, אבל זה בטח לא כל הספור. הרי הביטוי המקורי הוא: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', וכאשר מצנזרים אותו כי זה לא מתאים ליהודי החדש משאת נפשנו, זה משתלב מצויין במגמה הכללית של ניתוק מן התשתית המוצעת לנו בתורה בכלל ובפרשות השבוע בפרט, כנ"ל.
מי שהלכו בדרך זו, עשו זאת כי נמאס להם לחכות למשיח שלא בא. [טו] הִנֵּה-הֵמָּה, אֹמְרִים אֵלָי: אַיֵּה דְבַר-ה', יָבוֹא נָא. אפשר להבין אותם אם כי לא להסכים אתם. קוצר רוח זה טבעי, אבל זה רע ואף מסוכן.
כאשר מנתקים את מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מן ההמשך, ה', בתהליך טבעי לגמרי מתקיים המשך הפסוק: כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'.
זה מה שקורה לנו כעת בגלוי. כאמור, איתותי אזהרה נשלחו אלינו בשנים האחרונות שוב ושוב, אבל העדפנו להתעלם. אנחנו לא הראשונים בנקיטת התעלמות עקבית מאיתותי אזהרה. ידוע הספור על קריסתה של האימפריה הבבלית וכיבוש ארמון המלוכה בידי הפרסים בעיצומו של משתה הוללות שנמשך שם, זמן קצר לאחר שדינאל קרא ופירש את הכתב המסתורי שהופיע לפתע על הקיר: מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין (דניאל ה).
לסיכום, שום ועדת חקירה לא תעזור. כי לתקן קילקולים כל כך יסודיים, צריכים שינוי יסודי בתודעה ולא נראה שמישהו חושב בכיוון. לכל היותר מדברים על שינויים קוסמטיים.
כדי שיתאפשר שינוי אמיתי, צריכים להשיב לשאלת הנביא בהפטרת השבוע: [כ] הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים.
אצלנו המדינה ניכסה לעצמה את תפקידי האלוקים, כאמור ברשימותינו כמה פעמים בעבר, ובנסיבות אלו אין לה שום סיכוי לשרוד, כי היא לא אלוקים וגם אין לה סכוי להיות. וההמשך גם הוא ידוע מראש:
[כא] לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי ה'.
וכבר הבאנו בעבר את דברי הנביא יחזקאל (פרק כ) בהקשר הזה:
[לב] וְהָעֹלָה, עַל-רוּחֲכֶם--הָיוֹ, לֹא תִהְיֶה: אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת--לְשָׁרֵת, עֵץ וָאָבֶן. [לג] חַי-אָנִי, נְאֻם אֲ-דֹנָי אלקים: אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה--אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם.
הדרך היחידה היא לשוב לתשתית הרעיונית המוצעת לנו בפרשות השבוע, ואז יתקיימו בנו כל הברכות הכתובות בתורה בכלל ובפרשות אלו בפרט.
וכך יהיה טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
