במסגרת הביטוח הלאומי, קיים כיסוי שרבים אינם יודעים עליו: ביטוח נפגעי תאונות. כיסוי זה מקנה פיצויים לכל תושב ישראל, מגיל 18 עד גיל פרישה, שנפגע בתאונה, אפילו תאונה שאירעה מחוץ לעבודה ואפילו בחו"ל. בתנאי שהנפגע נבדק על-ידי רופא תוך 72 שעות ממועד התאונה. הפיצויים, המכונים דמי תאונה, משולמים לתקופת אי כושר של עד שלושה חודשים.
עד כאן נפלא. לכאורה מדינה המגלה אכפתיות כלפי נפגעיה. אלא שבפועל קיים מכשול בלתי נראה. הכיסוי לביטוח נפגעי תאונות מותנה בכך שהמבוטח יגיש למוסד את תביעתו בתוך 90 יום ממועד התאונה. תנאי זה מכשיל נפגעים רבים כמו במקרה של אירית מזרחי שיובא מיד.
באחד הימים לקחה מזרחי חופש מעבודתה. מזרחי בילתה את חופשתה בשיטוט ברחובות נתניה, עד שרגלה דרכה על מדרכה שקועה. מזרחי נקעה את קרסול ימין. בימים הבאים המצב החמיר. רגלה הושמה בגבס והרופאים הורו לה להימנע מדריכה על הרגל ולשהות במנוחה משך חודשיים.
באותה תקופה קיבלה מזרחי עזרה מבני משפחתה. הם הביאו אותה לטיפולים הרפואיים. הם טפלו בילדה ועזרו לה לנקות את הבית, להתרחץ, לבשל, ולעשות קניות.
שלושה וחצי חודשים לאחר התאונה, פנתה מזרחי למוסד לביטוח לאומי והגישה תביעה לדמי פגיעה. איחרת בשבועיים, נזף פקיד המוסד במזרחי.
נכון, השיבה מזרחי, אבל בתקופה זו הייתי מרותקת לביתי, לא הייתי מסוגלת לבצע את עבודות הבית, את הטיפול בילדי ובשאר מטלות משק הבית. היה לי מזל שמשפחתי תמכה בי.
אותה משפחה שתמכה בך בעבודות הבית, קבע פקיד המוסד נחרצות, היתה צריכה לדאוג גם לזכויותיך בביטוח הלאומי. התביעה נדחית. מזרחי פנתה לבית הדין לעבודה.
על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי, קובעת השופטת חגית שגיא, מבית הדין לעבודה בתל אביב, הנפגע חייב להגיש את תביעתו למוסד "בתוך 90 ימים מיום התאונה". אין לקבל את הטענה כי מזרחי לא היתה מודעת למועדים הקבועים בחוק. "אי ידיעת המועדים הנקובים בחוק אינו מהווה נימוק להארכת המועד".
אולם החוק ממשיך וקובע, כי "המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה בתוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה."
והרי מזרחי, מציינת השופטת שגיא, היתה מרותקת לביתה. רגלה הייתה מגובסת. לאחר מכן נתונה במכשיר. היא גם סבלה מכאבים ברגלה ובקרסולה.
במצב בריאותי זה, קובעת השופטת, אין לדרוש ממבוטח להגיע למשרדי הביטוח הלאומי לצורך הגשת תביעה. מצב שכזה, יש להכיר בו כסיבה המונעת ממבוטח להגיש תביעה במועד.
השופטת דוחה גם את טענת המוסד כי כשם שמזרחי הגיעה לטיפולים רפואיים, כך יכלה להגיע למשרדי הביטוח הלאומי. "אם מזרחי הגיעה לטיפולים רפואיים", קובעת השופטת, "הרי עשתה זאת בלית ברירה, כשהיא נעזרת בבני משפחתה. אין לדרוש מאדם שרגלו נתונה בגבס והוא סובל כאבים - לבוא ולהגיש תביעה, וזאת גם אם אותו אדם מגיע לטיפולים הרפואיים ההכרחיים".
הביטוח הלאומי חויב אם כן לטפל בתביעתה של מזרחי למרות האיחור. עם זאת, השופטת לא חייבה, משום מה, את המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות המשפטיות שנגרמו למזרחי.
ואנו שואלים, האם באמת לא היה בביטוח הלאומי אדם עם שכל ישר שיכול היה להפעיל שיקול דעת ולהגיע למסקנה כי איחור של שבועיים אינו מצדיק, למעשה בשום מקרה, שלילת זכויות ממבוטח.
האם מוצדק לגרום למבוטח להוציא כספים על עורכי דין ולהטריד את בית הדין בעניין כה פעוט?