עיתון מעריב, הביטאון לעיתונות מגוייסת, היכה שוב באזרחי ישראל בפעם המי יודע כמה. מעריב, שעבר בהתנהלותו חסרת האתיקה אף את יומון העם הסיני, הוציא פעם נוספת את המרצע מן השק, ונתן בפעם המי יודע כמה את הבמה לגזען, שיכול היה להשתלב לא רע במפלגתו של לה פן.
אמון על מדיניות זו בשליחותם של דנקנר ונמרודי, ניסה לפיד בפעם השנייה בתוך שבוע, בכתבתו "הכישלון באנטבה", שפורסמה אתמול ביום רביעי, באתר NRG של מעריב, לשכתב את ההיסטוריה לשם הצלתו של חברו הטוב והמושחת אולמרט, באמצעותה של אנלוגיה היסטורית מופרכת ומצוצה מן האצבע, שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט.
בכתבה זו ניסה לפיד לקשור בין מבצע אנטבה לכישלון בלבנון, תוך אנלוגיה דמגוגית ומופרכת, הטוענת כי ההצלחה באנטבה והכישלון בלבנון חד הם, הכל עניין של מזל. "שתי האפיזודות הללו", כותב לפיד, "יכלו להתרחש בדיוק באותה מידה של סבירות כמו להפך. מכאן, שוועדת חקירה בודקת אך ורק נתון אחד: למי היה יותר מזל?
אני חייב לציין, שצריך מידה לא מבוטלת של חוצפה, שלא לומר תכונות אחרות, כדי להעיז ולהטיח בפני הקוראים – חלקם מן הסתם אינם בקיאים בעובדות - את הקביעות הלא מנומקות המופיעות בגוף הכתבה או לחילופין לתת במה לגזען מהסוג הזה.
לפיד, אולי בשל היותו חסר הכשרה והבנה צבאית מינימלית, ואגב כולם מכירים את עברה הצבאי המפואר של משפחת לפיד, לוקה בכל התחומים בהם עוסקת כתבתו. בצרות אופקים ובצרות מוח, בגזענות של אליטת העושק היושבת במרומי האולימפוס הכלכלי של קריית הממשלה, הכנסת ומשרד האוצר, ובאי דיוקים שקל מאוד להפריכם. אז הכל מזל אומר לפיד, הבה נבחן האמנם זה כך?
חמש עובדות ונאחס אחד
- עובדה ראשונה: ב-27.6.1976 גרמנים פרו פלשתינים חטפו את מטוס אייר פרנס שיצא מישראל. מטרת החוטפים היתה שחרור של 40 מחבלים שהיו כלואים בארץ. הם אף איימו שאם עד סוף החודש לא יישוחררו המחבלים, הם יתחילו בחיסול השבויים שברשותם.
- עובדה שנייה: ישראל לא ממהרת להגיב לפעילותם של החוטפים. הממשלה מנהלת מו"מ עם החוטפים, אך במקביל היא נערכת ביחד עם הצבא לקראת מבצע צבאי להחזרת החטופים. תחילה המו"מ מצליח להתקדם, והחוטפים מסכימים לדחות בכמה ימים את האולטימטום המאיים.
- עובדה שלישית: שמעון פרס, אז שר הביטחון, דוחק ברבין לפתוח כמה שיותר מהר במבצע צבאי אבל רבין מסרב. כמוהו מסרב גם מוטה גור, אך בני פלד ואביו של אודי אדם, קותי, מצליחים לשכנע את רבין ואת מוטה גור בנחיצותו של המבצע.
- עובדה רביעית: בסופו של דבר, אחרי שהמו"מ נתקע ולא מצליח להתקדם, מבין רבין שאפסו הסיכויים לשחרור החטופים בדרכי שלום. רק בשלב זה הוא בוחן את התוכנית הצבאית של צה"ל - וכבר דובר רבות על הדרך שבה נבחנו התוכניות הללו לפני אישורן – והוא מורה להוציא אותן לדרך. כלומר, רק כשבוע אחרי תקרית החטיפה, ולאחר שמוצו כל האופציות האחרות, הוחלט ע"י הממשלה, ב-3.7.1976, לתת אור ירוק למבצע.
- עובדה חמישית: מבצע אנטבה מהווה מודל למופת לתהליך קבלת החלטות ע"י מדינאים, מיצחק רבין כרמטכ"ל לשעבר וראש ממשלה (בפועל) בזמן המבצע, ועד למוטה גור כרמטכ"ל המכהן של צה"ל. שילוב מדהים בין מנהיג בעל ראייה מפוכחת לרמטכ"ל ראוי, שהצליח להוביל את צה"ל אחרי המפלה במלחמה יום כיפור. המודל של אנטבה לא אומץ בכלל ע"י אולמרט, פרץ וחלוץ הפזיזים, המושחתים והיהירים, שכולנו למדנו על בשרנו כמה שהשילוב הלא קדוש הזה הוא קטלני. בניגוד לדמגוגיה הזולה של לפיד המתאר את הפזיזות כנחישות, התנהלותם של השלושה מזכירה יותר את התנהגותו של הביריון השכונתי חסר השכל והמוח.
הנאחס הוא מדבק
זאת אף זאת, לפי הניתוח הלא חכם של לפיד סבלו אולמרט, פרץ וחלוץ כולם מלמעלה משלושים יום של מזל רע. אכן איזה נאחס, בעיקר כשהניחוס לא פסח כאן על אף אחד. הניחוס הזה הוא כנראה גם מדבק, שכן הוא לא פסח גם על הקצינים הבכירים והאלופים היהירים. לנאחס הזה יש גם מחיר כבד ואת המחיר הזה שילמנו כולנו. כולם כמובן חוץ מלפיד, הבן השקמיסט והחברים במעריב.
ובכן, הטה אוזניך בקפידה מר לפיד והסתכל במראה של חבריך המושחתים והרקובים: יש הבדל בין חוסר מזל המועצם והקשור בטיפשות, שחיתות ויהירות, לבין חוסר מזל הנובע מהמציאות ומנקודת הפתיחה הקשה, המורכבת והחמקמקה של שדה הקרב. מציאות של שדה קרב, שאותה לא אתה, לא הבן השקמיסט שלך ולא חברך הטוב והמושחת - כתב העיתון במחנה (ע"ע אהוד אולמרט) - מכירים או חוויתם אי פעם.
אכן המזל מהווה לפעמים מרכיב מכריע בשדה קרב. אבל כישלון כה מהדהד, כה ברור והמתפרס על ציר הזמן של המלחמה כולה וההכנות שמלפניה, נובע משיקול דעת מזעזע וחוסר יכולת תפקוד, כפי שקבעה הוועדה. הוועדה לא בדקה אירוע בודד, כפי שאתה מנסה לגמד באופן דמגוגי, כי אם מכלול של החלטות ותפקוד כולל. הבדיקה העלתה כישלון מערכתי בראשות אולמרט, פרץ וחלוץ, ובכך צדקה.
משפחת לפיד והמוסר הכפול של הבורגנות הלבנה והשבעה
זאת אף זאת, טומי לפיד, בשליחותו של דנקנר ומעריב, מתחילים לעבור את הגבול עם האנלוגיות ההיסטוריות שלהם, הטבולות בדמגוגיה זולה ומלוכלכת, ושמטרתן להציל את המושחת מלתת את הדין על מעשיו. אני רק תוהה איך אין לבן אדם בושה במעשיו.
בהקשר הזה מעניין גם המוסר הכפול של לפיד ושולחיו ממעריב. לפיד, סמל הבורגנות הלבנה והשבעה, חברם ועושה דברם של בעלי ההון, שלא ישבו דקה וחצי דקה במקלט, מתרפק ומתפנק על המקלדת, בהפרכת סיסמאות ותיאוריות מופרכות. האדון מדושן העונג הזה נוטה כרגיל לשכוח שבפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, שליש מהמדינה ישב מוזנח ומורעב במקלטים, ואלה היו ליתר דיוק החלשים והעניים.
הפקרת הצפון, נישולו והזנחתו לא היו פרי של חוסר מזל. אלו היו תוצאות של מדיניות כלכלית ניאו ליברלית רבת שנים. מדיניות אכזרית, מופקרת ומתוכננת עד לפרטי הפרטים האחרונים, שאולמרט כשר התמ"ת – וגם האדון לפיד עצמו - בממשלות הקודמות, נושאים באחריות לתוצאותיה הנאלחות והעלובות, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמה האחרונה.
הייתה זו מדיניות שהאדונים הנכבדים ממעריב קידמו והריעו לה בלהט של להקת מעודדות משולהבות. מדיניות ממשלתית המבוססת על הנחת היסוד, כי ניתן לנהל מלחמה על הגב של החלש. מדיניות של עושק וגזל, של ממשלה שלא פספסה כאן כלום, ולא עיגלה פה שום פינה. ממשלה, שגם בסיום המלחמה לא טרחה לתקן את דרכיה.
בטוח מר לפיד, שלו אתה או הבן מדושן העונג שלך, הייתם יושבים במקלטים בזמן המלחמה, ולא בבראסרי או שהייתם מגוייסים בצו שמונה, הייתם מזמרים אחרת. אולם כפי שאנו יודעים ההוויה קובעת את התודעה.
לפיד מסיים את כתבתו וכותב: "אירועים היסטוריים צריכים להיבדק על-ידי היסטוריונים, בפרספקטיבה היסטורית, ולא על-ידי ועדת חקירה, באווירה של הסתה פרועה, תחת איומים של פובליציסטים שחברי הוועדה יומתו שבע מיתות משונות אם לא יוציאו פסק דין מרשיע נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. מה כל זה מזכיר?".
ובכן, לאחר שהבנו את התנהלותו של לפיד, והמניעים העומדים מאחוריה, נזכיר לו גם מה כל זה מזכיר: "אנשים מסוגו של לפיד מדגימים את הרמה המוסרית, האינטלקטואלית והתרבותית שהם מייחסים לאחרים - חאפרים חסרי תקנה, מתלהמים ומושחתים, האוהבים להצטרף לזרם הכפשות, עכור ככל שיהיה.
