מותו של פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל, הסוציולוג מהאוניברסיטה העברית והפובליציסט מעיתון הארץ והוא בן 67, בערב שבועות - בדיוק ביום השנה ה-45 לפטירת אבי, ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל - החזיר אותי 46-47 שנים אחורנית, כאשר היינו יחד באותה כיתה בבית-הספר התיכון "אהל שם" ברמת-גן.
ברוך הגיע לבית-הספר לאחר שעלה ארצה מרומניה וצורף לכיתתי במגמה ההומאנית - מתקשה בהליכה (הוא לא היה אז בכסא גלגלים), קשה-דיבור, וגם מבוגר בשלוש שנים מבני המחזור. בתצלום שחור-לבן מאז הוא נראה יושב ליד השולחן בשורה הראשונה בכיתה. אני זוכר כי לא נמנע מליטול חלק בשיעורים. להיפך, הוא התבלט כידען, כמשכיל מעל לממוצע, כמי שמחפה על נכותו בידע שצבר וביכולתו השכלית. תמיד מרים אצבע להשיב לשאלת המורה. בעל כושר ביטוי , תמיד האזינו לו בסבלנות ובהערכה.
נכותו מנעה ממנו להיות נער ככל נערי הכיתה, ולהשתתף בכל הפעילויות ומעשי הקונדס, אבל נדמה לי שהוא לא חש עצמו מקופח או מוזנח. היה מודע לחלוטין למיגבלותיו הגופניות, עליהן חיפה בהצטיינות בלימודים.
במיוחד בסוף השמינית עלה ברוך ל"גדולה", כאשר קיבל פטור מבחינת בגרות בספרות, הודות לעבודת-גמר שכתב הנושא: "מוטיבים בספרות הילדים העברית". כמוהו גם אני כתבתי עבודת גמר (בנושא "חצי האי סיני - ארץ מעבר בין שני חלקי עולם") וזכיתי אף אני לפטור בבחינה בהיסטוריה.
בנוסף, השתתף ברוך בתחרות ספרותית על נושא מתחום מלחמת הקוממיות, שנערכה במשותף על-ידי משרד החינוך והמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון ובחסות בית הנשיא.
ברוך זכה בפרס מידי רעיית הנשיא רחל ינאית בן-צבי ויחד עימו זכו בפרס עוד שניים מבני כיתתנו: בנימין כהן שכתב על "לטרון במלחמת הקוממיות" וזאב נדלר שכתב סיפור שכותרתו: "קבר אחים". בנימין-בני ז"ל, איש בנק הפועלים, נפל כלוחם ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, ואילו זאב-זאביק יבל"א, אל"מ (מיל.) ומחנך, זכה בצל"ש על לחימתו ופציעתו באום-כתף במלחמת ששת הימים.
ומה היה נושא סיפורו של ברוך קימרלינג? - "הכובש". הסיפור נשתמר אצלי עד עצם היום הזה - הוא פורסם במלואו בביטאון מועצת התלמידים של "אהל שם" ומחברו הקדים לו מבוא קצר, שבו כתב בין השאר:
"מבצע סיני היה אולי המאורע הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל המחודשת ובוודאי שההיסטוריה תעמידו בשורה אחת עם מבצעיו של יהושע, דוד המלך והמכבים. אולם עם פתיחת המבצע חל שינוי מהותי באופיינו, שינוי שאף לא השגחנו בו: מאומה מתגוננת הפכנו שוב אומה כובשת. לשינוי זה נתלוו, לצערנו, גם תופעות מאוד בלתי-רצויות. נגד תופעות אלה מעז הסיפור הזה, הכתוב כמעט בלשון רפורטז'ה עיתונאית, להתריע ולהזהיר"...
הנה כי כן, כבר בסוף התיכון, לפני כמעט יובל שנים, החלו מתגבשות אצל ברוך קימרלינג דעותיו הפוליטיות השמאלניות, שעימן היה מזוהה כל שנות פעילותו האקדמית, ועם השנים נכנסו לקטיגוריה של "פוסט-ציונות" ו"היסטוריה-חדשה", דעות שנתחזקו בוודאי לאחר מלחמת ששת הימים ובאו לידי ביטוי במאמריו הפובליציסטיים החריפים והמנומקים-היטב נגד ה... "כיבוש".
תמיד קראתיו בשקיקה, שהרי בן כיתתי היה, חבר לספסל הלימודים בתיכון "אהל שם". דעותי הפליטיות היו כמובן הפוכות לחלוטין משלו, והגם שלא החלפנו מלה אחת מאז נפרדו דרכנו באותו יום לפני 46 שנה עת התייצבו חברי הכיתה לצילום משותף בגן המלך דוד בלב רמת-גן - תצלום שבו ברוך נראה בחזיתו, יושב על הדשא - תמיד היתה שמורה בלבי פינה חמה לאיש החושב והמקורי הזה, שנכותו הקשה לא מנעה ממנו להקים משפחה אוהבת ולהיות פרופסור לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה בעל מוניטין באוניברסיטה העברית.
פרופ' ברוך קימרלינג ז"ל - איש מיוחד היה, איש הגות רציני, שהקים תלמידים הרבה והותיר אחריו שורת ספרים פרי הגותו ומחקריו. הוויכוח הנוקב עם הדעות הפוליטיות המוקצנות שמאלה שלו ושל חבריו באקדמיה - בוודאי לא תם עם מותו.
