החורף הישראלי הוא לא משהו ששווה להתעכב עליו יותר מידי, בעיקר כי עד שמתחילים להתעכב הוא כבר נגמר. אבל בכל זאת הוא כאן, גם אם לביקור קצרצר, מה שמחייב וידוי אישי: אני שונאת חורף. אולי זה לא פוליטקלי קורקט אבל הכי אמיתי שיש. הסיבה היחידה שאני מוכנה לסבול את הימים הקרים האלו (מבחינתי כל מה שהוא פחות מ-20 מעלות הוא קר) היא האוכל. אין מה לעשות, בדיוק כמו סיגריות, וויסקי וחבר, גם האוכל נעים יותר בזמן החורף.
לכן, מה שמחתי שביום בו הלכנו ל'פויקה', מקדש הסירים הכבדים היה יום גשום. אל יפו הרטובה הגענו ש' ואני לאחר זמן רב שלא נפגשנו. ש', כמוני, הגיע לפני מספר שנים אל העיר הגדולה ממחוז פריפריאלי משהו בדרום הארץ, וכאחת שהייתה קצת יותר בקיאה ממנו ברזי העיר הגדולה, פרשתי עליו מיד חסות של האחות הגדולה כשנפגשנו במקום עבודה ששנינו כבר מזמן עזבנו. לאורך השנים החיבור בינינו היה מעט חורק (לשנינו יש בעיה עם כל מה שקשור להתחייבויות), אבל אנחנו עדיין כאן, ואין חֶברה טובה ממנו לחלוק ארוחה טובה ולהשלים פערים שהצטברו בחודשים האחרונים.
ברגע שנכנסנו למסעדה, האווירה השתלטה עלינו: מוזיקה אפריקנית-לייט, תאורה חמה ומעומעמת ועיצוב שגורם לך להרגיש שקפצת לרגע לא ליפו, אלא ליבשת הדרומית השחונה. על-מנת להתרכז, מיד פצחנו בשתי כוסות קאווה (26 שקל האחת) והתפנינו לשמוע מה בפיו של שחר, המלצר הכי טוב בעיר. האחרון המליץ לנו על העסקית (68 שקל לאדם, עם אופציה לתוספת עבור מנות משודרגות).
זרמנו איתו והלכנו על שלוש מנות פתיחה: 'ג'ינגה' - ירקות קלויים ועדשים שחורות המוכנים בפויקה ומוגשים במחבת כבדה וחמה, קלאמרי מטוגן ברוטב מנגו ספייסי וחציל קלוי. המנות הוגשו עם מנת לחם טרייה בתוספת שלושה מטבלים - אבוקדו, חמאת קארי וחציל מעושן. הג'ינגה, שזה בעצם ירקות בטעם מדורה רק בלי תחושת השריפה המיותרת שהתרגלנו אליה בל"ג בעומר, כללה בטטה, פלפלים ועדשים שחורות והייתה מעולה. הקלאמרי, לשמחתנו הרבה, היה אחד הטריים שנתקלנו בהם בארץ, ועם החציל הקלוי - מנה שבדרך כלל קשה להרוס - עשו עבודה עדינה ונעימה לחיך.
לעיקריות, ההוא הטוב בעיר המליץ על 'פויקה ציידים' (תוספת של 20 שקל) - בשר צלעות המבושל בפויקה בליווי של ירקות שורש - ופילה יען (תוספת של 30 שקל) - סטייק העשוי בפויקה ומוגש עם בצלצלי שאלוט ורוטב פטריות ופירות יער. הפחמימה המוגשת כתוספת בשתי המנות הללו היא 'מיליפאפ', שמזכיר במראהו פירה, אך זו מעין מחית על בסיס מים העשויה מקמח תירס לבן ומשלבת בתוכה גם את שדרוגי השף - חמאה, גבינת גאודה ותבלינים. אני בטוחה שזה לא נשמע מאודה מגרה, אבל מדובר בסוג של הברקה, במיוחד בזכות ליווי הרוטב העשיר של המנות.
עכשיו, אחרי שבטננו נרגעה פערי הידע והרכילות הראו סימני צמצום, התפננו לעסוק בדבר האמיתי, הלוא הוא הכלי שנתן למקום את שמו: הפויקה. מכיוון שאני בחורה שאוהבת לחקור (למרות שש' טוען שהפער בין לחקור ובין לחפור הוא קטן ממה שנדמה לי), באתי עם כמה שאלות מהבית. הרי כבר כמעט כולנו מכירים את הסיר השחור הכבד שהפציע בכל מדורת ל"ג בעומר בורגנית בשנים האחרונות, אבל איך זה שהוא הופיע פתאום? מה זה בכלל, ולמה זה טוב ליהודים?
לטובת הסוגיות הנ"ל, ישבנו עם אורי, מנהל התפעול של המסעדה, שהסביר שהפויקה הגיע לאפריקה בחסות ההולנדים לאפריקה והיו רגילים לאכול בשר 'מתורבת', דהיינו רך. מכיוון שבאפריקה בשר רך לא היה בנמצא, נאלצו ההולנדים לאלתר וכדי להגיע לרמת הריכוך הנכונה, בישלו את הבשר הפראי במשך שעות בסיר ברזל יצוק, במתכונת נזיד עד לריכוך הבשר לרמה הרצויה. התבשיל המתקבל נקרא במקור 'פויקהקוס', אך עם עלייתו ארצה זכה לכינוי 'פויקה' כי ישראלים אנו, וקיצורי דרך זה חלק מה-דנ"א שלנו.
הפויקה עשה עלייה לארץ הקודש בעזרת אריאל כהן - איש שטח, ג'יפאי אמיתי וחותר קיאקים בנשמה, שטייל בדרום אפריקה לאחר שחרורו מהצבא. בזמן הטיול נקלע למצוקת מזומנים ולכן חיפש עבודה כשוטף כלים במסעדה. מכיוון שבאותן השנים לא היה מקובל שאנשים לבָנים יעסקו במלאכה זו, הסכימו לקבלו בתור גריל מן. כך התוודע אריאל לבישול הדרום אפריקני המסורתי, ולאחר שובו ארצה פתח, יחד עם חבריו תמיר וברי, את מסעדת 'פויקה'.
המסעדה הייתה הראשונה בעולם (!) שהגישה סטייק בפויקה, תוך ניצול העובדה שהסיר הלוהט 'סוגר' את הנתח, החום האחיד לא דורש להפוך את הסטייק מצד לצד, ומכיוון שהפויקה אינו מונח על אש גלויה כי אם על גחלים לוחשות, הסטייק אינו מתייבש. כל זה היה לפני חמש שנים, והשאר - היסטוריה.
בחזרה לשולחן. סיימנו את העיקריות ועתה נועד להתמודד עם שלב הקינוחים. כמישהי שאינה חובבת מתוק חשבתי לוותר על קינוח, אך ש' רטן: "רוצה שוקולד!". אל שולחננו הגיע לאחר כבוד ה'שוקונגו' (42 שקל' אינו נכלל בעסקית) המוגש בפויקל'ה קטן וחמוד. אכן, אחות גדולה וטובה אני. והקינוח? ובכן, אתאר זאת כך: מדובר בקינוח השוקולד היחידי בעולם (שוב!) שמבושל בפויקה וכולו עונג צרוף.
מדושני עונג ונפוחי קיבה, יצאנו מאפריקה הקטנה אל הרחוב הגשום. אין אוכל מנחם יותר מתבשילי קדרה, ועל אחת כמה וכמה אם הם מבושלים בפויקה. נצלו את החורף המגיח קלות, רוצו אל פויקה ופנקו את עצמכם בעסקית נפלאה.