שלל דברים מופלאים תרמה לעולמנו האומה האמריקנית הדגולה: מיקרוסופט, גוגל, מכוניות בייצור המוני, מזון מהיר וסיינפלד. דווקא בתחום הקולינריה מרבית הסמלים האמריקניים העיקריים לא מביאים הרבה כבוד למולדתם, או שהם בכלל ניכוס לא מוצדק של יצירה זרה (ע"ע פיצה, המבורגר וסושי עם גבינת שמנת). השבוע, לאחר ביקור במסעדת 'אוונגרד' שהיא למעשה דיינר אמריקני עם שדרוגים והתאמות לישראל, פיתחתי הערכה מחודשת למסורת האכילה האמריקנית. כל מי שראה טלוויזיה ב-10 השנים האחרונות יודע כי דיינר הוא מקום אליו מגיעים לארוחה לא מחייבת עם החברים, בו כל טעם זוכה למענה וכולם מכירים את כולם. באוונגרד גילתי עוד מרכיב עיקרי באותה חוויה אמריקנית - היקף הזלילה.
אוונגרד ממוקמת ברמת החי"ל, קריית המסעדות של תל אביב, בה הסביבה המכובדת מבטיחה ומחייבת עמידה קפדנית על סטנדרטים של איכות ושירות. הכניסה לתוך המסעדה משגרת אותך בן רגע מהרחוב הישראלי לאווירה אמריקנית (ניו-יורקית אם תרצו). חלל המסעדה המרשים בערב בו הגענו, היה מנוקד בקבוצות קטנות של חברים שבאו לאכול ארוחת ערב, לשתות כוס בירה ולראות משחק פוטבול, או לנהל שיחות על שום דבר בעיקר בעברית אך פה ושם גם באנגלית.
עוד לפני שהספקנו להתיישב על ספות העור ולהתרשם משלל הקישוטים בעלי המוטיבים האמריקניים, הספיקה מלצרית זריזה להגיש לנו ספל עמוס בפופקורן חם. הפופקורן תרם לאווירה, אך הוא גם נחוץ ביותר לאור האפשרות לצפות בשלל אירועי ספורט המוקרנים על אחד מעשרות (!!!) מסכי הפלזמה המפוזרים על כל פינה וקיר. התפריט הציע לנו בחירה בין שלל מנות ראשונות ועיקריות, מכל סוגי החי והצומח שיש לעולם החופשי להציע. החלטנו לבדוק את האוכל ה'אמריקני' אך לא להזניח את האגפים האחרים.
בלב הדיינר יושב בר עץ ארוך במיוחד, וכמתחייב מכך גם תפריט האלכוהול במקום הוא עשיר ביותר. שמחתי לגלות שבין כל שמונת ברזי הבירה שבמקום אין נוכחות בולטת לבירות אמריקניות, אלא דווקא לבירות אירופאיות משובחות. אם לא הייתי צריך לנהוג הייתי נותן לברמנית להוביל אותי ב'מסלול הבירות', המספק טעימה מכל אחת מהן. לפני האוכל שוגרו אלינו המשקאות: חצי ליטר הוגרדן מהחבית (27 שקל), וקוקטייל 'קוקונט' (35 שקל), המורכב משמנת, תמציות קוקוס טבעיות ורום לבן, ובאופן כללי שידר אווירה קריבית משהו.
פתחנו במנה שמסמלת עבורי את הסגנון האמריקני - באפלו ווינגס (52 שקל). למרות שכבר יצא לי לאכול בשר של באפלו, ואני ממליץ על כך בחום, למרבה הצער הוא לא יודע לעוף והכנפיים הן של תרנגולות. באוונגרד לא קיבלו את המזכר שעובר בין כל מסעדות תל אביב בנוגע לגודל מנות הכנפיים ("מהיום מנה לא תכלול יותר משמונה כנפיים, וכשכותבים כנפיים הכוונה לחצי כנף בלבד"), והגישו לנו, כפי שנכתב בתפריט, הר של כנפיים. התיבול של הכנפיים היה שגרתי למדי והסתמך על רוטב ברביקיו בלבד. עם זאת, השילוב של הכנפיים העסיסיות, הברביקיו ורוטב עשיר של גבינה כחולה שהוגש לצידם, שדרג את המנה והוסיף נופך לא שגרתי לכנפיים הפשוטות. גם בת זוגי חרגה ממנהגה שלא לאכול חיות שלא שחו בים, וביחד כבשנו את ההר ועוד ליקקנו את האצבעות.
טעמנו גם 'סלסלת פטריות מעופפות' (58 שקל), שכללה כמות ענקית של פטריות מצופות בבלילת בצק בירה ומטוגנות בשמן עמוק. הפטריות היו פריכות ולא שמנוניות, ורוטבי המיונז החריף והטריאקי שהתלוו אליהם היו הולמים ביותר. מעבר לגודל המנות שמתי לב גם שהכלים בהם הוגש לנו האוכל היו גדולים באופן חריג. לאחר שביררתי עם המלצרית החביבה והידענית דפנה, התברר לי שזה חלק מהקונספט במקום. מדיינר, כך לפי דפנה, אף אחד לא יוצא רעב ומנות גדולות יש להגיש בכלים מתאימים.
המשכנו למנות העיקריות, שהגיעו גם הן בכמויות ענק. אוונגרד חוששים, כאמור, שתצאו רעבים ולכן מנת ה'קוטלט' (86 שקל) כוללת צלע גדולה ושמנמנה של בשר לבן, ועוד צלע כזאת. הבשר נצלה בגריל בדיוק לדרגת מדיום והיה נימוח ועסיסי כמו שרק חטא גדול יכול להיות. הייתי מסתפק רק בצלע אחת, אך מי אני שאתלונן. הפוטאטוס שהוגשו לצידו היו גם הם עצומים, פריכים וטעימים.
בצד השני של השולחן התרוקנה לאיטה צלחת 'שרימפס מאי תאי' (96 שקל). שוב, היה מדובר בכמות חריגה של שרימפסים שמנמנים ואיכותיים ברוטב צ'ילי מתוק-חריף ובעיטור בצל ירוק. הצלחנו רק לטעום את הפירה שהוגש לצידם, אך האמת היא שבשלב הזה כבר בקושי היינו מסוגלים להתעמק בדקויות שבו. לאחר ששידרנו אותות מצוקה לדפנה, היא פינתה את הצלחות מהשולחן ואפשרה לנו הפסקה ארוכה למטרת רגיעה ואגירת כוחות להמשך.
לאחר חצי שעה שעברה בשתיקה מרובה ובהחלפת נהימות הדדית, לא הצלחנו להגיע להסכמה על קינוח אחד, ובחרנו בדרך ההרסנית של הזמנת שני קינוחים. הראשון, המצאה מקורית השואבת השראה מפתגם אמריקני ידוע האומר כי "כל דבר טעים יהיה טעים יותר אילו רק יהיה משופד ומטוגן בטיגון עמוק", הוא 'ווייט ליידי' (38 שקל) - שלושה כדורי (בייסבול, לא גולף) גלידת וניל עוברים ציפוי מקיף בבלילה, משופדים ומטוגנים בזריזות בשמן לוהט. התוצאה היא מעין סופגניות פריכות שבתוכן רוטב וניל חמים, בתוכו גלידה קפואה ומעליהן מפוזר רוטב מייפל ופקאנים מסוכרים. אכן, כל מילה נוספת מיותרת.
הקינוח השני החזיר אותי לימי ילדותי, בהם הדבר היחיד שידעתי לאפות היה 'חומיות'. החומיות באוונגרד הן 'בראוניס דילייט' (46 שקל), ששום דבר בהן אינו לייט אך יש בהן הרבה מאד דילייט. גם כאן, כמו בילדותי, משדרגים בראוניז שוקולודיות וחמימות בסיוע שלושה כדורי גלידה, קצפת אוורירית ורוטב של פירות יער חמצמצים. כמות השוקולד, הסוכר והשומן במנה הזאת מספיקה בקלות לארבעה אנשים, או אמריקני אימתני אחד.
האוכל באוונגרד היה מצוין וסיפק לנו תירוץ טוב ליהנות מהאווירה הנעימה במקום למשך שעה וחצי של אכילה ושעה וחצי נוספות של התאוששות ממנה. האוכל מצליח לא להיקלע למלכודות הטבעיות של מנות אמריקניות גדולות ושמנוניות, ושומר על איכות על-אף הכמות. מסקנותיי מהביקור פשוטות - לכו לאוונגרד, בואו רעבים, והביאו חברים.