תהיינה עמדותיהם של מבקרי ד"ר ביילין אשר תהיינה, לא ניתן, בשום אופן לקבוע שהאיש הוא חסר ידע או אינו מבין דבר או שניים ביחסים בינלאומיים ומדינאות. גם לא ניתן לסתור את העובדה שד"ר ביילין שמילא תפקידים רבים בממשלות ישראל, אינו עקבי בעמדותיו.
במאמר שפרסם ד"ר ביילין תחת הכותרת "מתנה שלישית לחמאס"[ Ynet, 25.5.07] הוא קורא לא לבצע מבצע צבאי רחב בעזה כי הדבר ייחשב למתנה עבור חמאס. וכך הוא טוען: "לשתי מתנות כבר זכה החמאס מאיתנו. המתנה הראשונה היתה הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. לא צריך להיות "נץ" או "יונה" כדי לקבוע, שהעובדה שממשלת שרון יצאה מהרצועה ללא כל משא-ומתן, ללא כל הסדרים ביטחוניים וללא הסדרים כלכליים, שיחקה לידי החמאס. הוא הציג עצמו בפני הציבור הפלשתיני כמי שמסוגל להניס את ישראל תוך שימוש בכוח ובאיומים, מבלי לוותר על שום אינטרס פלשתיני, בעוד אש"ף מבזבז את זמנו במשאים-ומתנים עקרים עם ישראל."
דברים נכוחים. אך ד"ר ביילין מתעלם מכמה עובדות בסיסיות, בין אם במתכוון או בין אם לאו. ראשית, שוכח מר ביילין שכל אותם פרטנרים פלשתינים עמם חתמה ישראל הסכמים, לא זו בלבד שלא היו מוכנים לקיים את ההסכמים אלא ראו בהמשך הטרור אמצעי לגיטימי כדי ללחוץ על ישראל. בטוחני שמר ביילין זוכר היטב את התקופה שלאחר אוסלו: אוטובוסים מתפוצצים בערי ישראל, הרג ודם הנשפך ברחובות. ומי היו אלה אם לא השותפים עמם חתמנו על ההסכמים?
יתכן והדיוט כמוני אינו מבין את התנהלות הפלשתינים כאשר ישראל היתה חתומה על הסכמים עמם וכל הנסיגות והסידורים הביטחוניים היו מוסכמים גם כן. לעומת זאת, מר קולין פאול שהיה שר החוץ האמריקני, כנראה יודע דבר אחד או שניים על השותפים הפלשתינים. בראיון ל-nrg, מ-25.5.07, אומר פאול את הדברים הבאים, כשאינו מסתיר את אכזבתו הגדולה מהראיס הקודם יאסר ערפאת: "מרגע שנכנסתי לתפקיד, היתה השאיפה הגדולה ביותר שלי חידוש תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים".
את הפרטים המלאים של כישלון שיחות קמפ-דיוויד ומאמצי התיווך האחרים בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה שמע ישירות מפיו של הנשיא ביל קלינטון, כחלק מן התהליך המסודר של העברת השלטון מן הממשל הדמוקרטי לרפובליקני.
"ביום האחרון של קלינטון בבית הלבן הוא זימן אותי לשיחה ובמהלכה סקר בפניי את המשא-ומתן בין שני הצדדים, ובעיקר את שיחות קמפ-דיוויד, שכפי שכולם יודעים הסתיימו ללא שום הישג, כשערפאת וברק הפנו אצבע מאשימה זה כלפי זה. לכן החלטנו לנסות לקדם את תהליך השלום באופן נפרד".
בעקבות זאת, מסביר פאוול, הוא קיים במשך שנה וחצי שורה של פגישות ושיחות טלפון עם ערפאת מצד אחד ועם אריאל שרון מצד שני. "אלא שכעבור שנה וחצי", אומר פאוול, "היה ברור לנו שערפאת לא יקדם שום דבר חיובי, בדיוק כפי שהוא לא פעל להפסקת הטרור בכל אותו זמן."
דבריו אלה של מר פאול לא משאירים שום מקום לתהייה מי אשם בהפרת כל ההסכמים. יתכן ומרבביילין רואה באבו מאזן הפרטנר האולטימטיבי. זכותו. עם זאת, אין איש כיום שלא הגיע למסקנה שאבו מאזן לא רלוונטי. עזה הפכה ל"מדינת חמאס" ואבו מאזן הוא בובה של הפונדמנטליסטים. אין כל אפשרות בשלב זה להגיע להידברות. חמאס חוזר וטוען ששום הסכם עם ישראל לא יקוים והמאבק לחיסול ישראל יימשך.
אם כן, המסקנה היא שגם הסכמים אינם ערובה לבטחון המדינה. מי לא זוכר את הסיסמאות הנבובות שהפלשתינים קיבלו הכרעה אסטרטגית להגיע לשלום עם ישראל. האם כל תקופת שלטונו של ערפאת היתה תקופה של שלום? האם לא היו אלה מנהיגים ישראלים שהלינו קשות נגד הראיס שלא עמד בהתחייבויותיו?
ממשיך ד"ר ביילין במאמרו וטוען: "המתנה השנייה הוענקה לחמאס על-ידי הממשל האמריקני במסעו האווילי לדמוקרטיזציה עולמית, ועל-ידי ממשלת ישראל שנכנעה לו. היתה ההחלטה לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת, בניגוד גמור להסכם אוסלו".
אני מסכים עם ד"ר ביילין. אך, האם משוכנע ד"ר ביילין שאם חמאס לא היה משתתף בבחירות התוצאות של פעילותו היו אחרות? מסופקני. היום, כאשר האנרכיה משתוללת בעזה, כאשר מלחמת האזרחים היא בעיצומה, רק תמימים יכולים לחשוב שהחמאס היה מתחשב בשלטון פתח ולא פועל לכרסומו, בכל האמצעים העומדים לרשותו. השגת נשק בעזה היא כמו השגת לחם במכולת השכונתית.
אי לכך, הטיעון של השתתפות בבחירות נראה כיום מופרך מיסודו. ישראל עשתה את הויתורים הטריטוריאליים מתוך הנחה הגיונית שהקמת מדינה פלשתינית תביא לרגיעה וליחסי שכנות טובים. לצערי, התברר שהפלשתינים קיבלו החלטה אסטרטגית אחרת, והיא לא להניח לישראל להתקיים בשקט. הפונדמנטליזם הוא המוביל את הקו הפוליטי של החברה הפלשתינית. אפילו מדינות ערב מתונות מאוכזבות ממה שהפלשתינים מעוללים.
במצב שנוצר אין לישראל הרבה ברירות. הפעילות המדינית חייבת להימשך ובמלוא העוצמה. יש לקוות שלחץ מדיני יניב פרות. אך מי שמשתעשע במחשבות שהפעילות המדינית בלבד תשיג את המטרות, משלה את עצמו.
ישראל נמצאת בצבת של איומים מצד גורמים בלתי רציונליים לחלוטין. שדרות ויישובי עוטף עזה הפכו להיות בני ערובה בידי גורמים אלה. אין לישראל כל ברירה אחרת אלא להפעיל את מלוא עוצמתה הצבאית כדי לגדוע את הידיים שמפעילות את משגרי הקסאמים. אסור לישראל להיגרר אחרת המלכודות של חמאס. פעולה רבתי של אלפי חיילים יכולה להחטיא את המטרה. לעומת זאת, פעולות אחרות שיגרמו להיווצרות רצועת ביטחון של כ-10 קילומטרים שבה לא יימצא לא בית ולא בית-ספר אלא שטח ריק לחלוטין שיימסר לכוח בינלאומי, הן אפשריות.
אם השקט לא יישמר גם אז, יש להמשיך באותה השיטה עד שהוא יושג. עבור כך אין צורך בכניסה מסיבית מאוד של חיילים. גם כדי להטיל מצור על חופי עזה אין צורך באלפי חיילים, ולא בכדי למנוע לחלוטין כניסת סחורות או יציאת פועלים לעבודה בישראל.
בטוחני שמר ביילין לא יקבל את הדברים הללו וידחה אותם על הסף. אי-לכך, מעניין יהיה לשמוע ממנו מה האלטרנטיבה ההגיונית והמציאותית לכאוס וחוסר היכולת של אבו מאזן לשלוט בעזה, ומאידך לחוסר היכולת של תושבי שדרות ועוטף עזה לחיות חיים נורמליים.
