נראה לי שבסביבות גיל 25 הבנתי לראשונה שהדרך לחלומות רצופה במאות ימי שכירות אפורים. השנתיים הפרילנסיות שלי הוכיחו לי שגם בארץ אפשר לבהות בשקיעה (בדיוק מתי שהיא נושקת לקו המים) בכל אחד מימות השבוע - בתנאי שמתעלמים באופן עקרוני מתאריך התשלום החודשי של שכר הדירה או משיגים ספונסר ממש טוב ואוהב ללא תנאי (תודה, אבא). כשכלו כל הקיצין, הבנתי שיש נקודות זמן שלאחריהן מה שהיה שוב לא יהיה, ומצאתי עצמי צועדת בראש זקוף בחזרה לתוך עולם השכירות נוסך הביטחון.
חשבתי שההסתגלות למסגרת, שעות האור האבודות, התפוגגות הזמן הפנוי לתוך ריק שמפריד בגסות בין שינה לעבודה והוויתור על החופש לבחור בכל יום מחדש מה ואיך, יהיו מה שישברו אותי. אך במהרה גיליתי שהסוגיה הבוערת ביותר בחיי כשכירה היא ארוחת הצהריים. בכל יום מחדש אני מנסה לשלב ביצירתיות את שלושת הלא מתחברים בעליל - בריאות, זולות ואיכות - לכדי ארוחת צהריים סבירה, ובכל יום מבטיחה לעצמי שמחר יהיה זה אחרת.
בהתחלה ניסיתי להיות כמו כל הבנות המושלמות האלו שמכינות יום לפני כן בבית פשטידות, קציצות או סלט הכי בריא באזור. מהר מאוד הבנתי שהסיפור הזה לא בשבילי. עצלנות כרונית ופחות מדי מוטיבציה לאקטים בריאותיים אקטיביים דחפו אותי להתחיל לבדוק את ההיצע הקולינרי שצץ כסופגניות לפני חנוכה במתחם קריית מטלון הפתח תקוואי.
למי שטרם מצא עצמו עובד באחת מחברות ההייטק באזור, מדובר בסוג של פרפרזה פתח תקוואית על רמת החי"ל התל אביבית: קיוסקים עממיים שמציעים סנדביצ'ים עם חביתה ושניצל בפחות מ-20 שקל, שבמקרה הטוב גוררים אחריהם יומיים של אי נוחות קלה באזור הבטן, ולמולם מגוון רשתות גדולות ואיכותיות שמתחרות בהם עם שלל עסקיות מרתקות שמותאמות לחיכם (ובעיקר לכיסם) של ההייטקיסטים במתחם.
מערכת היחסים בין כָּתב לעורך הוגדרה כמתוחה מאז ימי ראשית הזמן, או לפחות מתחילתה של מהפכת הדפוס שהחלה לתעד אותו. מדובר במערכת יחסים טעונה באופן אובייקטיבי, לא כל שכן כשהעורך נמצא מצידו האחר של הג'נדר ואוחז באג'נדה גברית קשוחה וצינית, ואילו הכתבת סוף סוף הבינה שהיא אישה (רגישות, רגישות, רגישות). שנייה לפני שהלכנו מכות, הכריז העורך שלי שהוא רעב. אינטואיציה נשית לחשה לי שבעזרת קסמים נשיים כמו סבלנות וקשיחות (נשית) עם עורך גבר אצליח בסוף להסתדר אבל שעם עורך רעב עדיף לא להתחכם. זכרתי שאין כמו המבורגר עסיסי כדי להרגיע בטנו ומוחו של גבר וקיוויתי שבעניין הזה אין יוצאים מהכלל.
שמנו פעמינו לסניף הקרוב למערכת של 'Black bar & burger' שקרץ לי בעבר בעשרות הפסקות צהריים אומללות, בהן טרם נעניתי אליו. בכניסה קיבלה אותנו מארחת מאירת פנים וצעדנו לתוך חלל יפהפה הצבוע בשחור ואדום. תאורה עמומה וצבעונית המשולבת עם מוסיקת פופ קלילה השרתה עלינו מיד אווירה מרגיעה וניו-יורקית, ולמשך שעה ארוכה שכחנו בקלות רבה מדי שאנו במרכזו של אזור התעשיה של פתח תקוה. החלל מעוצב כך שניתן לשבת אחד מול השני על ספות רכות בכוכים אינטימיים, סביב שולחנות עגולים חברתיים יותר או במרפסת העץ הנעימה תחת כיפת השמיים.
לפני שסקרנו את מגוון העסקיות המפתות, הבחנו בתפריט הקוקטיילים. אין כמו אלכוהול רך בצהרי היום כדי לכתוב ממקום רגוע יותר, שנינו מסכימים לפחות על דבר אחד. כדי להשלים את התמונה הניו-יורקית הזמנתי Black in the big city (35 שקל), מין קוסמופוליטן חמצמץ ועטור אוכמניות ופירות יער, שהזכיר לי את שלרגע שכחתי - פתח תקוה היא עדיין לא ניו-יורק ואני עדיין לא קארי ברדשו. העורך מזמיןsour black sweet and שמתגלה כגרסה מתקתקה ומוצלחת של וויסקי שהוסיפו לו סירופ שוקולד (49 שקל) והוא מתמוגג מכל לגימה.
לראשונות אנו מזמינים את לחם הבית המשובח שמלווה ברוטב טרטר מקסים ושני כיסונים חמודים שמישהו מילא אותם בבשר כלשהוא, זרק לשמן ושלף אותם בדיוק בזמן. הראשונות הקלילות והקטנות חוסלו במהירות ונועדו, מתברר, רק להכין אותנו לבאות. הסתערנו על תפריט העסקיות בעלות השמות הלוהטים - 'בריז'יט ברדו', 'כנפיים לוהטות' ו'נורמה ג'ין' - המכיל 12 ארוחות עסקיות שונות שכל אחת מהן טומנת בחובה, מלבד המנה הראשונה, גם מנה עיקרית, תוספת לבחירה ושתייה קלה/חמה ב-49 קל.
במהירות פילסו את עצמן לשולחן ומשם לבטננו ארוחת גרינבורגר לעורך (תוספת של 10 שקל לעסקית), המכילה המבורגר המורכב משילוב קטלני של בשר, תרד ואגוזים קראנצ'יים הנותנים קונטרה למרקם ההמבורגר המוכר וכיסוי של ביצת עין. כל הטעמים הללו יחד מלווים בצ'יפס פריך ועושים לו רק טוב. ארוחת 'מה-בורגר' לכתבת (תוספת של 10 שקל לעסקית) התגלתה כהמבורגר עסיסי ומצוין של בשר טלה ברוטב טחינה (מעל או ליד), שלווה אף הוא בצ'יפס עבה וטעים והשרה עלי את התחושה הנדירה שאני באמת אוכלת חומרי גלם טריים ובריאים.
ההמבורגר עם ביצת העין הפליא את קסמיו על העורך שבשילוב עם הוויסקי שבר איתי דיסטנס וגילה שמתחת לדאחקות הגבריות יש גם בן אדם שמסכים איתי שלראשונה הצלחנו לפצח את משוואת ארוחת הצהריים הבלתי ניתנת לפיתרון ושצריך לחזור לכאן לפחות פעם בשבוע.