באחרונה, כך על-פי כלי התקשורת, הוציא שר הפנים רוני בר-און הנחיה המגבילה מאוד, מסרבלת ולמעשה משתקת כמעט, את האפשרות של רשות מקומית, עובדיה ונבחריה להגיש תביעות דיבה בבית המשפט נגד עיתונאים על פרסום כזבים ולשון הרע בעניינם (של אנשי הרשות המקומית). על-פי ההנחיה המוזרה של שר הפנים - שבאה לחסוך ולהגן, לכאורה, על השימוש בכספי הציבור - הגשת תביעת דיבה מחייבת את אישור מועצת העיר וכן אישור של ועדה מיוחדת במשרד הפנים.
ארגון דוברי הרשויות המקומיות בישראל דורש משר הפנים לשנות לאלתר את ההנחיה המשתקת הזאת, בין השאר בטענה כי ההנחיה כובלת את ידי הרשויות המקומיות ובבסיסה היא אנטי-דמוקרטית. "ההנחיה הקיימת הינה תמוהה ומקוממת, נטולת היגיון וחוטאת לצדק הבסיסי. זוהי הנחיה שהציבור הרלוונטי אינו יכול לעמוד בה", אמר עו"ד דן חי המייצג את דוברי הרשויות.
אני רואה חובה לעצמי לחזק את ידי ארגון דוברי הרשויות המקומיות ואני מצטרף לדרישה החד-משמעית שלו - לא לסרבל ולא לנטרל את הנשק העיקרי העומד לרשות כל אזרח - ועובדי ונבחרי הרשויות המקומיות הם קודם כל אזרחים ובני אדם - במאבקו לשמירת שמו הטוב ולמניעת הכפשתו בכלי התקשורת. רשאי וזכאי עובד או נבחר ברשות מקומית ששמו הוכפש עקב עבודתו הציבורית, שיתאפשר לו לבקש סעד בבית המשפט, במימון הרשות המקומית, ושהעיתונאי או כלי התקשורת שהכפישו אותו ישלמו לו פיצויים. כל זאת מבלי שיערימו קשיים מיותרים בדרכו, שהרי ממילא (אם אכן הוא הוכפש על לא עוול בכפו) נגרם לו ולמשפחתו נזק גדול.
תביעת דיבה היא הנשק האולטימטיבי של מי שנפגע מכתבות בתקשורת
אני כותב את הדברים האלה מתוך ניסיון רב שנים בעולם התקשורת ובדיוק בתחום הרלוונטי. הייתי בשני הצדדים של המתרס הזה וראיתי איך זה עובד ומה הדינמיקה הנוהגת בשני העולמות - זה של העיתונאי הכותב ומצליף באנשי ציבור וממסד וזה של עובדי הרשויות המקומיות, הסובלים (לעתים קרובות על לא עוול בכפם) מנחת זרועם ומקלדותיהם של העיתונאים וכלי התקשורת.
כעיתונאי מקצועי, שכתב שנים רבות כתבות, תחקירים וחשיפות - שלעתים פגעו בעובדי ואישי ציבור והזיקו להם (בדין, על-פי העובדות והממצאים) - אני יודע כמה הקפדתי אני וכמה הקפידו העורכים שלי והיועצים המשפטיים של העיתונים בהם עבדתי (דבר, הארץ, מעריב) לדייק בעובדות ולוודא שכל פרט בכתבות יהיה בדוק ונכון. חרב תביעת דיבה הייתה מונפת תדיר מעל ראשנו, וכל כתבה נכתבה ופורסמה אחרי הרבה בדיקות ואיסוף ראיות מתוך ודאות וביטחון שהיא תוכל לעמוד בתביעת דיבה, אם תוגש.
בהחלט "נתנו כבוד" לתביעת דיבה אפשרית, כי ידענו שהגשת תביעה כזאת היא הנשק האחרון והאולטימטיבי של מי שנפגע מכתבות בתקשורת.
אני יכול להעיד כאן בסיפוק בנושא הזה לנוכח העובדה שבמהלך כ-25 שנות עבודה לא "נפלתי" באף תביעת דיבה, מתוך 6-7 תביעות שהוגשו נגדי ונגד העיתונים שבהם עבדתי. ולמרות שהייתי בטוח בצדקתי, בעת הפרסום ובעת משפטי הדיבה שהתנהלו והסתיימו ב"ניצחון" שלי, אני יכול לומר בגילוי לב שהתמודדות עם תביעת דיבה היא הליך לא קל ומטריד לעיתונאי ולעיתון, בוודאי לעיתונאי שפרסם דברים לא נכונים. זה גוזל הרבה זמן ואנרגיה, מסיט אותך מהעבודה השוטפת, מצריך איסוף ראיות בדיעבד וגורם להרבה "כאבי ראש".
במשך תקופה מסוימת בקריירה שלי, שימשתי כדובר עיריה (הוד השרון). שם נחשפתי לצד השני, המתגונן, המותקף על-ידי כלי התקשורת. הייתי צריך לשמש כפה וכמגן האינטרסים של עובדי ונבחרי העיריה מול העיתונאים. בשבועות הראשונים לעבודתי כדובר, הייתי המום. נתקלתי בעיתונות מסוג אחר, שלא הכרתי - שטחית, חפיפניקית, ילדותית, עילגת ולא רצינית (זה אומנם לא כלל את כל העיתונאים וכלי התקשורת המקומיים, אבל בהחלט רבים מהם).
אני, שבאתי מהעיתונות הארצית, האחראית, עם נורמות עבודה ראויות ועם כבוד לעובדות ולמילה הכתובה, מצאתי עצמי מול כתבים צעירים של המקומונים, חלקם חסרי ניסיון וחסרי נורמות עבודה עיתונאיות ורציניות שההתלהבות שלהם לככב בכותרות גדולות בעיתונים שלהם העבירה אותם על דעתם. מצאתי עצמי נאלץ להכחיש שמועות על דברים שלא היו מעולם וספקולציות שלא היה להן על מה לסמוך. אבל ההכחשות לא הועילו. ידיעות מופרכות ופוגעניות נגד העיריה, ראשיה ועובדיה וכתבות על אירועים מצוצים מהאצבע פורסמו בכותרות שמנות. לכל היותר פורסמה במילים ספורות, תגובה מקוצצת של הדובר, שמכחיש. הכתבים המקומיים, כמאמר חז"ל, לא נתנו לעובדות לקלקל להם את הסיפור.
קוצר הרואי של שר הפנים
ראיתי את המצוקה של אנשי העיריה לנוכח קלות פרסום ההשמצות נגדם. בעצמי נפלתי קורבן להשמצה חסרת יסוד של עורך מקומון שנהג לתקוף בשיטתיות את ראש העיריה ובכירי העיריה, מבלי להתחשב בעובדות. הוא פשוט הסביר, בשיחות שניהלתי איתו, שהוא "לא סובל את ראש העיריה" והוא רוצה לגרום לסיום תפקידו. לא עזרו טענות ואזהרות של העיריה, גם אצל הממונים עליו. מה שכן עזר היו הליכים להגשת תביעת דיבה, שהוחל בהם ביוזמתי, באמצעות פרקליט העיריה. ברגע שלעורך קל העט וחסר האחריות הוברר שהוחלט לנקוט נגדו בצעדים משפטיים ושהוא עומד על סף תביעת דיבה לנוכח הפרסום המופרך והכוזב בענייני, הוא לקח צעד אחורה וכתיבתו הפכה אחראית ושקולה יותר, אף שהוא לא נדרש לא לבקר את העיריה. אין ספק, שוט תביעת הדיבה (המוצדקת) עבד, כי אין דרך אחרת להביא את אלה שהם חסרי אחריות במקצוע העיתונות, לידי חשבון נפש.
רק באחרונה זכתה מנהלת מחלקת החינוך בעיריית הוד השרון בתביעת דיבה שהגישה (על חשבונה הפרטי) נגד המקומון "על השרון" מרשת "ידיעות תקשורת" שפרסם כתבה משמיצה עליה. העיתון והכתבת שלו נדרשו לפצות את המנהלת בסכום של 20,000 שקלים. הרבה צער, כאב ועוגמת נפש עברו על המנהלת לנוכח הפרסום המשמיץ והפוגע בעיתון והניצחון במשפט הדיבה היה פיצוי מעט לכל מה שעברה. נשאל השאלה - מדוע, בכלל היתה המנהלת צריכה לממן מכיסה את תביעת הדיבה על פרסום שנכתב עליה עקב עבודתה? אין ספק שאם, כפי שהנחה שר הפנים, הייתה המנהלת נזקקת לעבור עוד מסע ייסורים של דיון והחלטה במועצת העיר ודרך חתחתים בוועדה מיוחדת של משרד הפנים, תביעת הדיבה הזאת לא היתה מוגשת כלל.
מן הראוי היה שהעיריה תממן, בהליך פשוט ויעיל, תביעת דיבה כזאת. זו דוגמא ברורה ועדכנית לקוצר הרואי של שר הפנים. ראוי ששר הפנים יקל על עובדי ונבחרי הרשויות המקומיות להגן על שמם הטוב בבית המשפט ולא יציב מכשולים בדרכם. יפה וחכם יעשה השר בר-און אם ימשוך חזרה, בהקדם האפשרי, את ההנחיה המגבילה והמקוממת שהוציא בעניין זה.