ביום ב' בבוקר, בתוכניתו של רזי ברקאי קיבלה אילנה דיין דקות ארוכות בדיון על נושא התקשורת. שמעתי אותה מטיפה מוסר לעיתונאים על שבנושא ההינתקות נתנו לדעתם האישית להשפיע על האתיקה העיתונאית, ונמנעו מלשאול שאלות נוקבות. שמעתי והרגשתי שאני עומד להתפוצץ.
אילנה דיין, זו שתוכניתה 'עובדה' רחוקה מלשמש סמל אתיקה, תוכנית סנסציונית המציגה לא פעם סיפור חלקי ומגמתי. עיינו בתגובות למאמר "אילנה דיין - עובדה מגמתית" (Nfc, 12/05/2007 ) וראו את דעת הציבור על תוכנית 'עובדה'.
אספר רק על מקרה אחד המוכר לי ממקור ראשון. בשלהי שנת 2004 היתה תוכנית עובדה על מפלגת שינוי. התוכנית הציגה בצורה חד-צדדית את עמדת האופוזיציה הפנימית, תוך הצגת "עדות" מפי אדם שהוצג כצללית כאילו היה קיים חשש לחייו בנוסח המאפיה, תוך הצגת צילומים ממרכז הליכוד חסרי כל רלוונטיות אלא רק כניסיון הדבקת דימוי שלילי, תוך הצגת נושא תקופת הכשרה לחברים חדשים כמניעת כניסת חברים חדשים, ובהתעלמות מהעובדה שהנושא כבר נדון בכל הערכאות המשפטיות והטענות נדחו.
התוכנית גם הציגה מינויים של שר הפנים דאז, אברהם פורז, כמינויים פסולים, וזאת ללא כל בסיס ובהתעלם מכך שהמינויים עברו את הוועדה לבחינת מינויים (ועדה בראשות השופט רביבי) תחת תנאים מחמירים ואושרו ע"י הוועדה. ואם באתיקה עסקינן, התוכנית לא פנתה לאנשים אותם עמדה להשמיץ לקבלת תגובה, תוך הפרת כלל אתיקה כל כך בסיסי בעיתונאות.
אילנה דיין, ד"ר למשפטים, התמחתה ומרצה בנושא חופש הביטוי. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, שכן בידה חופש ביטוי הפך לחופש השיסוי. אז מעיזה אילנה דיין ומטיפה מוסר לאנשי תקשורת אחרים, כלום יש דוגמה טובה מזו לביטוי "טובל ושרץ בידו"?