בשם הגילוי הנאות אני מוכרחה להודות שמעולם לא הייתי באירלנד, אולם השארתי בה פיסה מנשמתי, שלוחה עם בחור אירי שפגשתי בהודו. הוא היה גבוה, נערי האירלנדי. גבוה מאוד ובלונדיני וסוער. החיבור בינינו היה מיידי. יחד חרשנו את הודו ממזרח עד צפון, אוכלים טאלי ועושים מדיטציה למרגלות ההימלאיה ועל גדות הגנגס. בלילות הארוכים הוא היה מתוודה על געגועיו לאמא דבלין. "אחח, הבירה", היה נאנח בערגה, מתכוון לגינס כמובן. "וגם הוויסקי", נהג להוסיף בכובד ראש.
געגועיו לברים אפלוליים ולקדרות מהבילות בבישול איטי נגעו לליבי, וכדי לאזן התוודיתי גם אני על געגועי העזים לחומוס. היו אלה געגועים מזויפים, כמובן. מה אני, דודו גבע? אך לא רציתי שירגיש בודד בייסוריו. רוברט, קראו לנער. ממש כשמו של מנהל ה'מולי בלומ'ס', הפאב האירי ביותר בתל אביב. כמו הרוברט ההוא, מתגלה גם רוברט מהמולי כאיש חביב להפליא. תוך כדי שיחה מתברר שגם הוא מדבלין, וכך גם הפאב כולו שעוצב ונבנה באירלנד ונשלח ארצה אי שם בשנת 2000 לספירה, מלווה בנגרים שהגיעו כדי להרכיב אותו ממש כאן, בלבנט, בצומת הרחובות הירקון ומנדלי מו"ס.
מאז יובאו לכאן הקירות והרהיטים עברו תשע שנים שלמות של שתייה בלתי פוסקת. המולי בלומ'ס, יחד עם אחיו הצפוני 'ליאו בלומ'ס', הפך למוסד ידוע ומוכר, וכל מי שאוהב את אירלנד ואוהב לשתות שומר לו אמונים. אהובי הנוכחי, שעונה על שתי ההגדרות הקודמות ושותה קבוע במולי, הזמין כהרגלו חצי גינס (26 שקל), והרצה באזני את מה ששמע לפני שנים מאחד המנהלים של הפאב: גינס היא לא בירה רגילה. כך הוא סיפר וכך חזר גם רוברט הבעלים והסביר מאוחר יותר.
גינס טובה וטרייה באמת, מכילה 70% חנקן ו-30% פחמן דו חמצני, מה שמקנה לה את הסמיכות האופיינית, מרקם קטיפתי ומענג וגם מהירות קלקול גבוהה במיוחד. כל חבית גינס שנפתחת מחזיקה מעמד יומיים לכל היותר, ובמקומות רבים בארץ נוהגים לשמור ולהגיש את מה שנשאר במקום לזרוק. "אצלנו" מספר רוברט, "היום היחיד שבו לא פותחים חבית גינס חדשה, הוא יום כיפור". "והטעם בהתאם" מלמל בעונג אהובי, כשהוא מכלה את הבירה שלו במהירות שיא.
אבל את הפרט המרגש ביותר אודות גינס, שעשוי לשנות את חייהן של מאות נשים ולגרום להן להשליך את הקאווה בשאט נפש ולהתחיל לשתות גינס, עדיין לא סיפרתי. ובכן, אחיותיי היקרות וגם אחיי המודאגים מכרס השתיינים שמביכה אתכם בדייטים, מתברר שגינס מכילה כמות קטנה להפליא של קלוריות - 170 קלוריות לחצי ליטר - לעומת 270 קלוריות בווינשטפן (27 שקל) ששתיתי אני, למשל, ושזיכתה אותי כאן במבטים מזלזלים לרוב.
כדי שרוברט מהמולי בלומ'ס וחבריו יפסיקו לזלזל בכישורי השתייה שלי, ביקשתי המלצה על אחד מעשרות סוגי הוויסקי המוגשים כאן. רונן, ממנהלי המקום, המליץ בהתלהבות על קונמרה מאלט (48 שקל). זה הוויסקי שהוא ממליץ עליו לרוב האנשים שמחפשים משהו טוב ומיוחד. משקה בעל טעם מעושן עז ומחיר סביר, שרוברט מביא איתו כמה פעמים בשנה מאירלנד. היה נפלא.
לצד השתייה נשנשנו שניצלונים (31 שקל) המגיעים עם צ'יפס פריך וטוב, ורוסטביף (36 שקל) המגיע בפרוסות נדיבות על צלחת, לצד כמות נאה של פרוסות לחם וצ'טני מתקתק וריבתי. אהובי כמעט חיסל את כוס הגינס השנייה שלו, כשהלהקה האירית המקסימה התחילה לנגן ממש מולנו. חשבנו שנפלנו על ערב יוצא דופן, אבל לאחר בירור למדנו שהופעות חיות מתקיימות כאן שלוש פעמים בשבוע! שווה.
"את חושבת על האירי שלך, הא"?! הוא התמרמר לי באוזן בעודי מתענגת על המוזיקה השמחה הזאת, וכדי להתחמק מתשובה ביקשתי לטעום וויסקי נוסף על-פי המלצתו של רוברט. הוא המליץ על פאוורס (45 שקל), וסיפר שזה הוויסקי הפופולרי ביותר באירלנד. אם האירים אומרים אז אני מאמינה. כדי להרגיע את הרעב שעוד לא שכך לגמרי הזמנו גם מנה של נקניקיות טלה (48 שקל). הגיעו שתיים, ארוכות ודקות, מונחות זו על זו בהצלבה. מצידן האחד גבעת כרוב כבוש, ומצידן השני גבעת פירה שבבטנה בריכה קטנה של רוטב גינס מתקתק ומעולה. אוכל בארים במיטבו.
"רוצים איזה פאי תפוחים (28 שקל) לקינוח"? שאל רוברט, ואנחנו הרי לא יודעים להגיד לא לפאי תפוחים. הגיעה חתיכה גדולה, יש יאמרו עצומה, של פאי קינמוני וטעים ברוטב בייליס מתקתק. "ככה בדיוק אני אוהב את הפאי תפוחים שלי", נשבע האהוב, בעודו מסמן למלצרית למלא לו את כוס הגינס. "עוד בירה"? הבטתי בו בהשתאות. "לא עניינך", הוא השיב. "לך יש את האירי שלך, לי את האירית שלי".