ללא כל ספק זיכרונו הקולקטיבי של העם היושב בציון הינו קצר טווח בהשוואה לזכרונו של העם היהודי בכללו. בדרך פלא הפך הפתח לאיש הטוב בסיפור הפלשתיני בעוד שהחמאס הוא מיצגו של כל הרע בו. מהר מדי אנו שוכחים כי הפתח והחמאס הינם אותה הגברת בשינוי אדרת. רצוי להוסיף כאן הערת אגב חיונית, והיא כי סיכויי ההישרדות של עם האוצר בקירבו זיכרון היסטורי קולקטיבי ארוך טווח טובים מונים רבים מאותם בעלי הזיכרון ההיסטורי הקצר.
להוותנו איבחנו הפלגים היריבים הפלשתינים בדיוק מעורר הערכה את נקודת התורפה הישראלית, דהיינו, נאיוויות הגובלת בטיפשות בכל הנוגע להערכת כוונות האוייב (התנצלותנו כאן בפני בוזגלו, אין ספק כי הוא עמד נכונה על כוונות הפלשתינים מזה זמן רב). הרי גם החמאס כמו גם הפתח חרטו על דגלם מטרה זהה - השמדת ישראל בכל אמצאי אשר בידם, בעוד שעמומינו יוצקים מים קדושים על רגלי חלקם בעקשנות מעוררת בוז.
אין הבדלים מהותיים בין שני הפלגים הפלשתינים - רק הבדלי סיגנון. הפתח אימץ את דרך חיסולה של ישראל באמצעים מדיניים (וקרוב לוודאי כי יצליח בכך באים לא נעמוד על המשמר) ואילו פרא-ביל חמאס נוקט באלימות על-מנת להשיג את אותה המטרה (תודתנו מראש לחמאס שפעולתו הנפשעת תורמת במובנים מגוונים רבות לביטחונה של ישראל בבחינת הפוך על הפוך). עד כאן, אין שום חדש עבור הישראלי הממוצע. כמובן שכישוריהם השכליים של חברי ה"פוסט-כל דבר" מוכי הסנוורים ביננו אינם מאפשרים להם לעמוד על עובדות חיים פשוטות יחסית אלו.
מאידך נראה כי אנו משמשים כלי משחק בידי האסטרטגים הפלשתינים בלא ש"מנהיגנו" יחשדו בכך, או למצער משתתפים-נגררים במשחק מטעמים פסולים ושאינם לעניין. ב"משחק" זה החמאס מהווה את השוטר הרע בעוד שהפתח משמש כשוטר הטוב. האסטרטגים הישראלים (אלו עם ציון הנכשל הגורף ממלחמת לבנון) מועדים, אבוי לאותה בושה, בפח הפלשתיני כטירונים בני יומם. שוב ושוב נופלים "מנהיגנו" לזרועות מנהיגי הפתח ללא שיקול דעת נראה לעין. האם הישרדותם הפוליטית הפנימית של "מנהיגנו" היא ואין בילתה המדריכה אותם? על פניו אכן כך נראה.
אסטרטג נבון היה משסה באמצעות פרובוקציות מתוחכמות את השוטר "הטוב" (פתח - אבו מאזן) בשוטר הרע (חמאס - הנייה) ואת שניהם בשוטר הרע יותר (חמאס - משעל) בבחינת "מוציא עז ממתוק" או אם תרצו, יישומה של שיטת "הפרד ומשול", תוך שיסויים של כל הניצים זה בזה בו זמנית. בד בבד ינוהל משא-ומתן עם סוריה לאורך זמן ועל אש קטנה אשר ינסה לתקוע טריז בין סוריה לאירן ולחמאס בבירכתה של ארצות הברית. בניגוד להיגיון אסטרטגי זה, רחמנינו (אותם מהפוסט-כל דבר) מצטמררים לרעיון כי החמאס יילחם בפתח. בני מעיהם מתהפכים בהם למחשבה כי עמלק נילחם בעמלק ואפילו רחמנא ליצלן הורגים אלו האחד בשני. כל שאיפתם של יפי-נפשנו הוא כי הנצים בין אויבינו ישלימו בינהם ומאוחדים ומאושרים, בחסות מצרית-סעודית וארופאית, יפנו אלו את נשקם נגדנו כאשר משחק השוטר הטוב והרע שוב מתנהל במלוא תחכומו ובקיטור מלא נגדנו. גם גיוס ירי הקסאם נגד שדרות כתירוץ וכסיבת המסובב אינו יכול להסביר את הסלידה המתעוררת ב"שומרי חותם מוסרנו" מההתכתשות הבין פלשתינית.
אירן ועירק לא היוו סכנה לשכנותיהם
אם ניזכר במלחמת אירן-עירק נווכח כי לא אירן כמו אשר לא עירק היוו סכנה לשכנותיהם כל זמן שנילחמו בינהן. רק משפסקה הלוחמה ולאחר שידוד מערכות פנימי קצר, התפנו אלו לטפח את מאוויי ההתפשטותם במרחבנו. מעורבותה של מצרים בתימן באמצע שנות השישים וניטרולה מהזירה הערבית משך זמן זה נושאת את אותה חותמת ותסמונת. האסטרטגים במעצמות הגדולות דאגו בתבונה רבה ובדרכים יעילות למדי, לתדלק את מדורת הסכסוך האירני-עירקי שם ולהאריכו ככל הניתן ע"י הספקת אמצעי לחימה לצדדים הניצים בלווית הערך המוסף של רווחים שמנים ממכירות הנשק (הטעויות שבוצעו בנוסף ע"י המעצמות הינן נושא לדיון אחר ואינן מעניננו כאן).
בתנאים אופטימליים, כאשר סכסוכים נעשים בתנאים רציונליים, הרי ששאיפת הצדדים הניצים לסכסוך ברגיל הוא להגיע לשולחן המשא-ומתן ולסיומו במצב של ייתרון הדדי לשני הצדדים (מכונה לעיתים- מצב מנצח/מנצח) ובכך להגיע להסכם הוגן עבור שני (כל) הצדדים. לא כן המצב באזורנו. הפלשתינים ושולחיהם האיסלאמיסטים, מבית מדרשם של אחמדינג'אד ואל-קאעידה, רואים בכל הסכם אך ורק מקפצה נוספת בדרך "תאוריית השלבים" להשמדת ישראל, ואינם יושבים לכל שולחן משא-ומתן באמונה וברצון טוב לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך ביננו, בניגוד לתמימונים בצידנו -פרס, רבין, ברק, הכיצד נשכחם.
לביצה הפלשתינית הדלוחה עלינו להוסיף את העובדה כי בעתיד הנראה לעין ולכיוון שיא הסינוסואידה, ההנהגה הפלשתינית צועדת בכיוון המוקצן והפלגני יותר, דהיינו, אין בקרבם גוף אמין יציב שניתן לבוא עימו בדברים ואולי אף, הס מלהזכיר כעת, משא-ומתן של אמת מפאת שליטתם של פלגי החמאס הקיצוני ההזוי בנרטיב הפלשתיני. כמו כן, יש רגלים לחשד כי הפתח משחק משחק כפול כלפי ישראל ומתאם מהלכים "וותרניים" וקיצוניים לסרוגין עם החמאס, שוב בבחינת השוטר הטוב והרע כלפי ה"פושע" ישראל.
ייטיבו לעשות אסטרטגינו אם יהפכו את היוצרות ויפעלו ליצירת מצב אשר בו אנו נפעיל את שיטת השוטר הטוב והרע לסרוגין על אויבנו על פלגיו המסוכסכים ובכך ירפו את ידי מתנגדינו.
משכך עלינו לשאוף להגיע לשולחן המשא-ומתן הקובע, ויהיה זה מתי שיהיה קרוב לוודאי כי זה הינו מרוחק מספר עשרות שנים מזמננו אנו, כאשר הצד הפלשתיני הינו כה מוחלש ומותש ובתקווה כי מצב זה לא ישרור עד אז בצידנו, עד כי לא יוותר בידו כל חלופה אחרת מלבד משא-ומתן אמיתי על הפסקת אש ביננו ומשכך יבוא ויאמר "רוצה אני" (שלום אמת אפשרי, אך בשלב זה הינו עתידי- אוטופי בלבד).
לחתור ליצירת סכסוך מתמשך בין הפלגים
ומכאן כי עלינו לחתור ליצירת סכסוך מתמשך בין כל הפלגים הפלשתינים, ואף ליצור פלגים חתרניים משלנו ביניהם תוך קיום תהליך זה, במקביל ליצירת המנגנונים וההגנות המתאימות נגד הפניית הסכסוכים הפנימיים נגדנו, ובכך להחליש את המאמץ הפלשתיני הכולל להילחם בנו. לכל אלו ביננו אשר איבדו סבלנותם ואצה להם הדרך "לוויתורים כואבים" ובלבד שנשיג את "אותו "שלום של אמיצים" ערפאתי הזכור לגנאי, נזכיר כי עם או בלי ויתורים לא ייתרצו האיסלאמיסטים, הקיצונים ההזוהים לכונן עמנו שלום יציב ובר קימא בעתיד הנראה לעין ועד שיבשילו התנאים הנאותים לכך, כפי שתואר לעיל וכפי שההיסטוריה של הסיכסוך המזרח תיכוני הוכיחה ומוכיחה הלכה למעשה מדי יום ביומו, ובכל מקרה יטרפדו אלו כל מראית עין של הסכם שנגיע אליו עם "המתונים" לכאורה אשר בין הפלשתינים. ומשכך ובראייה פרגמטית ומפוכחת, מוטב לנו להחזיק בנכסינו האסטרטגיים, שמורים בידנו ועמם להיכנס ליישורת האחרונה של המשא-ומתן הסופי (רק כביטוי, לא ניסחף כאן) ואז להשתמש בהם (כן או לא) להשגת התועלת המרבית עבורנו. פינוי גוש קטיף וצפון השומרון בעיתוי, כפי ובצורה שבוצע (ללא כניסה לדיון בנחיצות הפינוי עצמו-אם בכלל) היה והינו האנטיתזה לכל הגיון אסטרטגי של הבזאר המזרח תיכוני. אנו בטפשותנו וויתרנו על נכסים אסטרטגיים מבלי לדרוש ולקבל כל תמורה וביטחונות עבורם ואכן העושה כן משלם, ואנו משלמים ועוד נשלם הרבה מונים בדם בנינו ואזרחינו בעבור מעשה איוולת זה.
חשוב כי אסטרטגינו יבינו כי זה אשר יש בידו זמן רב יותר ממתנגדו וחשוב מכך, זה המצליח לעורר את הרושם כי כל הזמן שבעולם הוא בידו ובכך להדוף את מתנגדו לפינת לחץ הזמן, הוא זה שיזכה בפירות רבים ואיכותיים יותר בסיום המשא-ומתן. משא-ומתן אינו כולל אך ורק את השיחות הגלויות מסביב לשולחן האובלי. מרב ועיקר הזמן המוקדש לאירוע המשא-ומתן בכללו הינו של יצירת מצגי שווא אצל היריב המוליכים אותו בנתיב מוטעה, מחוץ לכתלי חדר המשא-ומתן.