במחצית השנייה של חודש מאי 1967 אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס", שהיה ידוע בַּבּוֹרְשְׁט וּבַפִּירוּשְׁקִי שלו, ומאז היסגרו לא קמו לו מתחרים, בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל אביב. לפתע נכנס משה דיין עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה".
המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.
ואכן, לאחר ימים אחדים קיבלתי בלילה צו 8 לגיוס מילואים. עברתי בכתובות אחדות של חיילים וקצינים מהחטיבה, שהייתי אמור להזעיק, ובבוקר התייצבתי בנקודת האיסוף ומשם נסענו לחורשה בקטע הדרומי-מזרחי של מחנה צריפין, שם היו משרדי החטיבה ומקום הכינוס של המפקדה. תפקידי, חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת אקליפטוסים בצריפין.
אחד הראשונים שראיתי בא מולי היה בן-דודי בדרגה שנייה דוד בן עזר. אביו אלעזר בן משה-שמואל ראב (בן עזר) היה בן-דוד ראשון של אבי בנימין בן יהודה ראב (בן עזר). דוד מבוגר ממני בשנה ואנחנו בידידות כל השנים. הוא רזה מאוד וצנום-פנים, דומה קצת לבחור-ישיבה ועיניו כחולות. שימש כאלחוטאי של מפקד הפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית שלנו - רב-סרן ד"ר יואל ידלובקר מרמת-גן, ונסע עימו במושב האחורי של ג'יפ המפקד עם מכשיר הקשר במשך כל המלחמה.