פרשת מוני פנאן - ואני לא חושב שיהיה מישהו שממש יופתע מהמשפט הזה - היא קו פרשת המים של התקשורת הישראלית.
שמעון מזרחי יכול לשבת ולספר עד מחר מול המצלמות שהוא לא ידע, אבל בעוד שב
מכבי תל אביב מתעקשים הבעלים להכחיש מכל וכל שידעו משהו, רוצה כל עיתונאי ספורט להיות הנגטיב המושלם של מזרחי, לעמוד על הבמה הכי גדולה שאפשר למצוא ולצרוח הכי חזק שאפשר, רצוי בפריים-טיים: ידעתי. ולא רק שידעתי, אני ידעתי יותר מכולכם.
למוני כנראה היה (או שלא היה) בנק, הוא חי (או שלא חי) חיים מאוד פזרניים ובכל זאת, הסרט "מה הרג את מוני פנאן" לא עוסק במוני פנאן. זאת אומרת, אשתו בנפרד מספרת עליו, הילדים מדברים על האבא המסור שהיה להם, חברים מספרים על המותג ששמו מוני פנאן ובכל זאת, הסרט עוסק במותו של מותג אחר לגמרי, זה שעד לא מזמן היה מוכר בשלוש המילים "הקבוצה של המדינה".
המוות של מכבי תל אביב, היא הקבוצה של המדינה, הוא באמת הדבר שמעסיק את התקשורת. עם כל הכבוד למוני, זו הייתה מכבי שבמשך 41 שנה הייתה הישראלי היפה. כל-כך הרבה דברים מכוערים היו לנו כאן, כל-כך הרבה שחיתויות ומנהל לא תקין, ואיזה מזל, אמר לעצמו כל אוהד ספורט ב-41 השנים האחרונות, שיש לנו את מכבי כל יום חמישי.
מכבי, נו. זו שהמנהל בה תקין והכל בה מסודר ושמביאה שמחה לעם וגורמת לאנשים לקפוץ לבריכה בעיריית תל אביב, ומי שראה שם פעם את המצב של המים, יודע שמדובר בטירוף לא מבוטל. המשפחה הקרובה והחברים עצובים מאוד - ובצדק, כן? - כי מוני לקח להם את מוני. אבל אל תטעו לרגע: הסרטים, כתבות התחקיר, כתבות הפרופיל, כל חקירה וכל אספקט פלילי שנבדק כאן, הוא רק בגלל שמוני לקח איתו גם את מכבי תל אביב.
זה קצת מצחיק, האמת, אבל מסרט תחקירי (ולא באשמתה של אופירה אסייג) נכנס הסרט "מה הרג את מוני פנאן" מהר מאוד לקטגוריה שאיש לא חשב שהוא ייכנס אליה: מערבון. ולא איזה חיקוי עלוב, אלא מערבון אסלי, כמו "בצהרי היום" או "הטוב, הרע והמכוער".
שני צדדים עומדים אחד מול השני, כמה קוצים מתנפנפים להם ברקע, ושתי שאלות גדולות שתמיד עומדות במרכזו של כל מערבון: מי צולף יותר טוב, ומי יספוג יותר פגיעות. מכבי תל אביב, על-פי הסרט, הרגה את מוני. ארבע שורות שנכתבו בכתב ידו כמעין מכתב התאבדות מספרות, אולי, את הסיפור כולו. רק שמעון מזרחי, היו"ר המיתולוגי של הקבוצה הצהובה, מבקש, בדרכו חסרת הרגישות, להבהיר את הסיפור האמיתי: שמוני הרג את מכבי, ולא להיפך.
חמש הדקות של אופירה אסייג בחדר של שמעון מזרחי הן לא פחות ממופת עיתונאי. אסייג, לא בדיוק הבחורה הכי עדינה ונעימה בשכונה, וגם לא ממש העיתונאית עם הרקורד הכי נקי, היא - באופן די מפתיע - הבחורה הנכונה במקום הנכון. כי את השאלות שהיא שאלה את שמעון מזרחי, שעד אז הסתפקו אוהדי הספורט בהודעה לאקונית שלו בנוסח "לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי", היה צריך לשאול כבר מזמן. לא קיבלנו תשובות ממזרחי - זה בסדר, כל אוהד מכבי ידע שגם לא נקבל - אבל השאלות נשאלו. והן לא נשאלו באולפן של "יציע העיתונות" או על-גבי העיתונים, אלא הם נשאלו במקום היחיד שהן היו צריכות להישאל: אין דה פייס אוף שמעון מזרחי.
בכלל, אסייג הפתיעה לטובה, דווקא משום שהסרט הזה ממקסם את כל מה שיש לתת: היא לא המראיינת הכי גדולה ולא העיתונאית הכי גדולה, אבל דבר אחד ייאמר לזכותה: היא לא מרפה עד שהיא תקבל תשובה ברורה. בעולם הספורט, שבו איגוד הכדורסל בורח מאחריות ומס הכנסה מבצע חקירה בלי סמכויות משמעותיות ושרת הספורט מתחבטת כבר ארבעה חודשים אם להקים ועדת חקירה ממלכתית, זה כל מה שהיה צריך. בולדוזרית שתבוא ותשאל, ותשאל שוב, ותשאל שוב ושוב ושוב. היא לא קיבלה את כל התשובות, בין היתר בגלל שרב הנסתר על הגלוי בפרשה העגומה הזאת, אבל דבר אחד ייאמר לזכותה: היא ניסתה יותר מכולם.
יותר מהכל, אני חושב, הסרט הזה הוא כאב לב עצום לכל אוהד ספורט ישראלי באשר הוא. הינה, גם מכבי הגדולה היא לא יותר מאשר פיצוציה ישראלית שכונתית, וסליחה מכל הפיצוציות שמתנהלות בצורה הרבה יותר טובה.
מכבי אולי הרגה את פנאן, פנאן בטוח הרג את מכבי, אם כי במקרה של מכבי אין לה את מי להאשים מלבד את עצמה. אבל הסרט הזה הוא בעיקר על הדברים הקטנים של החיים: כסף, יריבות אישית, המון אגו - דברים שחשבנו שהם גדולים יותר ממכבי. אם יש משהו שהסרט הזה הוכיח למעלה מכל ספק - וזה הישג לא מבוטל - זה עד כמה קטנים הם האנשים בראש הפירמידה, ששנים הסתכלנו עליהם כגדולים מהחיים. הסרט אולי לא מגלה מה הרג את מוני פנאן אבל הוא מנתץ את הבועה המכביסטית עד חורמה. אין אוהד מכבי שלא נחמץ ליבו ברמות שאי-אפשר לתאר במילים, אבל גם אין אוהד של מכבי שיכחיש שניתוץ ברמה כזו הוא הישג עיתונאי מהרמה הראשונה.
