ביום שישי, ה-8 ליוני 2007, נתפרסם במוסף 'הארץ'
ראיון של ארי שביט עם אברהם בורג, יו"ר הסוכנות לשעבר, אשר ערק מן המחנה הציוני. נימוקיו היו עמו, מדוע התייאש מן הציונות ועשה לעצמו ולביתו, דרכון זר, צרפתי דווקא, וזאת בכדי להיות 'אזרח העולם'. בהמשך אשוב להתייחסות קצרה לדבריו של אברהם בורג כמבטאים את פריחת הזרם ה'פוסט ציוני' כיום. אבל מה שחשוב הוא העליהום על כל כופר בדת הציונית. תוכניות הרדיו שהושמעו שעה לאחר פרסום הראיון עמו, באותו בוקר יום שישי, הציעו לאשפז אותו בכפייה, לשלול את זכויותיו הפנסיוניות אשר נצברו בשירות הציבור, ובעיקר, לגרוע אותו מקבורה ב'חלקת גדולי האומה בהר הרצל'.
התגובות לדבריו של בורג מהוות חלק מקשת של תגובות מתלהמת, אם לא אנטי דמוקרטית, כלפי כל מי שכופר בעיקרים הציוניים. הציונות הפכה לאמת, אשר במקום להתווכח עם המתנגדים לה, מתלהמים נגד הכופרים בקיומה כאילו לא היתה הציונות פתרון ריאלי לעם ללא מולדת, אלא מנטרה משוחזרת ומדוקלמת של כת, אשר יש להדק את נתיניה שסרחו אל הסד של דקלום המנטרה. ולא כך היא: לטעמי עם האנטי ציונים יש להתווכח, אך בוודאי לא לבזות את עיקרון היסוד של חופש הביטוי ושל הדמוקרטיה הישראלית באמצעות מנטרות של רדיפה והדרה מן המחנה של ה"כופרים".
אל הצרמוניה של העליהום על ה'אנטי ציונים' הצטרפה ח"כ אסתרינה טרטמן, צרמונרית ידועה בתחום הדרת הערבים אל מחוץ לקונצנזוס.
הצעתה המגוחכת (מגוחכת במובן זה שמעידה על ציון 'נכשל' בהבנת ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית) והמסוכנת (היות ועברה כבר, אבוי, בקריאה טרומית) מאפשרת ל-80 ח"כים לסלק מהכנסת בהליך מזורז כל ח"כ שיאמר משהו שיעליב איזה שר, או יתפרש כפגיעה במדינה היהודית. אך לא בכך נעצרת ההתלהמות הישראלית ה'קונצנזוסיאלית' כלפי הכופרים בעיקרים הציוניים. השב"כ הודה, זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת עזמי בשארה, כי הוא רואה לנכון
להאזין לשיחותיהם הטלפוניות של חכ"ים ערביים אשר כופרים בעיקר המדינה היהודית והדמוקרטית.
התעוררות הפובלציסטים
לפני מספר חודשים פרסמתי את רשומתי
'לא למדינה דו לאומית'. העמדות שבוטאו באותה רשומה, היו עמדותי תמיד, אבל סבורתני שהיטבתי לבטא אותן במלוא העוצמה, דווקא לאחר פרסום החזון המרגיז של ערביי ישראל, אשר שולל את עצם קיומה של מדינה יהודית וחותר למדינת 'כל אזרחיה'.
מטבע הדברים, כתיבה פובליציסטית טובה מוזנת ע"י כעס או רגשות אחרים, וככל שהתופעה, העמדה, האירוע אשר כותבים נגדו/בעדו/בהתייחסות אליו, מעוררים יותר רגש/זעם/כעס, כך הכתיבה יותר חדה ויותר טובה. ה'חזון החדש' של ערביי ישראל שבו הם שללו את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (מה שמאיים על קיום היהודים שלה, ראה ערך האיום בטבח המוני של יהודים טרם מלחמת 1948) הוציא את המיטב מכותבים שונים: דברים שהיו מובנים מאליהם נכתבו עתה ביתר רהיטות, ביתר להט, מפי כותבים שונים: אלכסנדר יעקובסון פרסם את רשומתו המעולה "
חורגים מזכויות המיעוט" בעיתון הארץ, אביא שגיא וידידיה שטרן פרסמו מאמר מופת כמה שבועות לאחר מכן ("
בארץ ישראל קם העם היהודי"). בן-דרור ימיני (אשר כונה ע"י עזמי בשארה 'עיתונאי קטן') פרסם
סקירה מקיפה על מצבם של ערביי ישראל, תוך שהוא חושף בקוהרנטיות, מלומדות ויסודיות את הסתירה הפנימית בטענתם של ערביי ישראל ל'מדינת כל אזרחיה'.
פרסום עמדתם של ערבי ישראל אשר שוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית (בה בשעה שאנו היהודים בישראל רובנו תומכים בהקמתה של מדינה פלשתינית לצד ישראל ומנסים להגיע להסדרים שונים ולתוכניות שונות אשר יאפשרו הקמת פלשתין לצד ישראל) עשתה שירות לפובליציסטיקה הציונית בכך שהביאה פובליציסטים מעולים דוגמת בן-דרור ימיני, אבי שגיא וידידיה שטרן, וכן שלמה אבינרי במאמרו המעולה ("
עד שיקחו אחריות", אשר קורא לערביי ישראל להתבונן גם באשמתם, ע"י אי הסכנה עם תוכנית החלוקה) להביע את עמדתם (בשפתם הרהוטה האופיינית) בנושא שעד כה חשבו שאין בו צורך 'לבזבז מילים' או 'לשפוך דיו'.
לא רק כיום, אלא גם בעבר, כאשר פוסט ציונים או אנטי ציונים הרימו את ראשם, והתאפשר להם חופש ביטוי, לרוב תגובות הנגד למופע-אנטי-ציוני זה היו יצירות מופת רטוריות ופובליציסטיות. כך למשל בתגובה לפרסומיו של ההיסטוריון השנוי במחלוקת, ארנולד טווינבי, אשר קבע כי היהודים הם 'מאובנים היסטורים' ועל כן 'אינם זקוקים למדינה' שכן 'זמנם עבר חלף מן ההיסטוריה' והם עכשיו רק "מאובנים", הציע לו יעקוב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה, "דו קרב רטורי" (בשנת 1961). השניים נפגשו ב-31 בינואר 1961
לויכוח שהיה דו-קרב אינטלקטואלי, אולי חסר תקדים בתולדות הציונות ומדינת ישראל. הרצוג לא רק היכה שוק על ירך את טווינבי באותו ויכוח, אלא אף הצליח ככל הנראה למתן את עמדותיו של טווינבי עצמו. טווינבי שינה את עמדותיו בעקבות הויכוח באופן ברור.
דעות מרגיזות
עליהום, אם כן, כלפי הפוסט/אנטי ציונים, בין אם הוא בא לידי ביטוי ברדיפה פוליטית נוסח השב"כ, בין אם הוא בא לידי ביטוי בהצעות משתלחות בתוכניות רדיו לאשפוז כפוי או קבורת יו"ר הסוכנות לשעבר אל 'מחוץ לחלקת גדולי האומה', ובין אם בהצעות חוק מגוחכות כמו זו של ח"כ אסטרינה טרטמן להטיל חרמות על ח"כ המתבטא נגד היות המדינה יהודית וציונית, פוגע בחופש הביטוי של כולנו. לא רק של האנטי ציונים אלא של הציונים, אשר אלמלא אותם ביטויים אנטי-ציוניים אשר היו גלויים, לא היו יכולים לכתוב את מאמרי התגובה שלהם אשר דוגמאות להם הצגתי לעיל.
כשגורעים משחקן אחד במגרש הדיעות הפוליטיות את האפשרות להביע את רעיונותיו, גורעים את כל התגובות הפוטנציאליות של אחרים שלא תוולדנה עקב מניעת הדיעה המרגיזה (כי מאמרים פובליציסטים מבריקים נולדים אך ורק בתגובה לרעיונות מקוממים).
גדעת ביטוי מקומם (למשל ע"י פתיחת תיק בשב"כ למי שביטא אותו בעילות ביטחוניות עמומות למדי) - גדעת את כל המילים היפות והנעלות (כמו אלו של אבי שגיא וידידיה שטרן שהובאו לעיל) אשר באות כתגובה לו.
פגיעה בחופש הביטוי של הפוסט ציונים באמצעות הצעות מקוממות אשר מזכירות משטרים אפלים, פוגעות בחופש הביטוי של כולנו. גם של הציונים, שכן גריעת עמדות אנטי-ציוניות משוק הדיעות החופשי, פוגעת בזכותם להתעמת אינטלקטואלית עם הפוסט-ציונות.